"אני מקווה שהאחרון שיעזוב את המקצוע לא ישכח לכבות את האור", אמר לי קולגה, לאחר שנודע כי עוד אחד מטובי הבנים, מיקי רוזנטל, עוזב את העיתונות והולך לפוליטיקה. הקצב שבו אנשי תקשורת עושים לאחרונה את המסלול הזה מתחרה בקצב שבו מקומות העבודה שלהם מתמוטטים.
אבל על אף שמפתה לקשור בין המצב הכלכלי של הענף לבין הנטישה, יש לזה אחיזה קלושה במציאות: איש לא חושד שרוזנטל, - ולפניו יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', אורי אורבך, ניצן הורוביץ ושאר השמות ברשימה ההולכת ומתארכת - עזבו את העיתונות בגלל היעדר ביטחון תעסוקתי.
עיני לא צרה בעיתונאים שקמים באמצע החיים ומחליטים לעשות שינוי - בחיים האישיים, בקריירה ובמדינה. אנשים מוכשרים לא צריכים לעסוק באותו משלח-יד מגיל 20 ועד גיל הזהב, מה עוד שהעבודה בתקשורת כה שוחקת.
ובכל זאת, עם כל עיתונאי איכותי שעוזב, הלב נחמץ עוד קצת: כי המסר שעולה מכל מעבר כזה, במפורש או במרומז, הוא: "אנחנו עוברים למקום שבו אפשר לשנות".
פעם אמרו שמי שרוצה לחולל שינוי, להשפיע, צריך לעבוד בעיתונות. עצוב לגלות שרבים מאיתנו, העיתונאים, הפסיקו להאמין בזה. אולי זה קרה בגלל ההתרסקות של העיתונות המודפסת, ואולי בגלל ביזור הכוח התקשורתי - ממונופול סובייטי בנוסח ערוץ 1 של פעם, ועד הרשת שמתחלקת לרבבות חלקיקי פייסבוק ובלוגים.
כך או כך, דומה כי העיתונות הפכה מייעוד מכובד לתחנה בדרך למקום שבו, לכאורה, קורה הדבר האמיתי. אלא שזו הבנה לקויה של תפקיד העיתונות, כמעט אנטי-דמוקרטית, שלא רואה בישות המדווחת זרוע חיונית, כזו שבלעדיה אין חברה בריאה ואין דמוקרטיה.
כשהעיתונאים העוזבים - וברור שכוונתם אינה רעה - אומרים ש"עד עכשיו דיברנו, הגיע הזמן לעשות", הם נותנים בלי דעת רוח גבית לתפיסה השגויה הרווחת בחלק מהציבור, שלפיה הדיווח אינו מלאכה בפני עצמה, כזו שמכבדת את בעליה - אלא מפלטם של אלה שלא הצליחו להיות בצד של העושים.
המציאות מורכבת יותר. במציאות, עיתונאים שהופכים לפוליטיקאים מוצאים את עצמם עד מהרה במרדף אחרי עיתונאים, לעיתים זוטרים בהרבה מכפי שהם היו עד לפני יום - בתקווה שאלה יואילו לכתוב עליהם שורה בעיתון. הרי הצעת חוק שלא קיבלה כותרת היא כמו עץ שנפל ביער כשאיש לא ראה. לעיתים הישג השיא בשבוע העבודה של הפוליטיקאי הוא הופעה באולפן החדשות בפריים-טיים; אותו אולפן שבחיים הקודמים, העיתונאיים, הוא ישב בו על בסיס קבוע.
עוד מעט לא יישארו עיתונאים
גם התחושה שמי שעובר לספסלים הפוליטיים חותך גורלות פעם ביום היא אשליה. השאלה על איזה ספסל יושבים: אין דין ספסל אחורי בסיעת אופוזיציה כדין לשכת שר בכיר. אבל גם בלשכת השר לא הכול שושנים.
כל עיתונאי שנפגש עם שרים, ראשי ערים ומקבלי החלטות, מופתע לשמוע אותם מתלוננים על כך שידיהם כבולות ושקיים פער עצום בין מה שהיו רוצים לעשות למה שמתאפשר: בגלל הביורוקרטיה, בגלל האופוזיציה, בגלל היועצים המשפטיים (שהם אלה שבאמת מנהלים את המדינה) וכן בגלל... התקשורת, שיוצרת דעת-קהל, ובלי-דעת קהל אוהדת איש לא זז פה.
בכל פעם שאני שומע שר מתלונן על היעדר משילות, אני מוטרד - הרי במדינה מתוקנת שרים אמורים להיות מסוגלים לבצע את המדיניות שהם מאמינים בה - אבל מיד מתנחם בכך שאולי זה לא נורא, ושהאיזון והבלימה הללו הם נשמת אפה של הדמוקרטיה, שכל אחד מהמגזרים בה תורם את תרומתו הצנועה לעיצוב פני המדינה, וכולם תלויים בכולם: השרים ביועצים המשפטיים, המשפטנים במחוקקים, והמחוקקים בעיתונאים.
רק שעוד מעט לא יישארו עיתונאים, כי כולם רצים לכנסת.