משפחות נפגעי הפיגוע שאירע במלון הילטון טאבה בשנת 2004 מערערות לבית המשפט העליון על פסק הדין, שבו דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את תביעתן בסך 340 מיליון שקל שהוגשה נגד רשת הילטון העולמית בשנת 2009.
לטענת התובעים, המיוצגים בידי עורכי הדין משה זינגל וחיים זליכוב, בית המשפט המחוזי טעה כאשר הגיע למסקנה כי בית-המלון לא היה צריך לצפות את הפיגוע, וכי הוא לא היה צריך לנקוט באמצעי אבטחה אחרים מאשר אלה שהיו בשטח.
התביעה נגד רשת הילטון הוגשה לבית המשפט בניו-יורק ב-2006, בעקבות הפיגוע שבו נהרגו 34 בני אדם, מתוכם 19 ישראלים. התביעה, בסכום של 340 מיליון דולר, הוגשה מאוחר יותר בישראל על-ידי 157 משפחות.
הפיגוע אירע בערב חג הסוכות, כאשר מכונית ממולכדת התפוצצה בשטח המלון. בתביעה טוענות המשפחות כי רשת הילטון, שניהלה את המלון, התרשלה באופן חמור. התובעים טוענים כי באותה עת היו בישראל התרעות רבות על ניסיונות להוציא לפועל פיגועים בסיני - ובמיוחד בטאבה, וכי משרד החוץ אף הזהיר ישראלים להימנע מנסיעה לאזור מחשש שארגוני טרור ינסו לפגוע בהם.
בהחלטה לדחיית החבות של המלון כלפי הנפגעים, קבעה שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל,כי עשתה זאת בשקלול כמה גורמים, ובהם קיומו של המלון בשטח מבודד, ליד נקודת מעבר הגבול; החזקתו וניהולו על-ידי האמריקאים; העובדה שהתגורר בו מפקד המשטרה המקומית; אין כלפיו דרישות אבטחה מיוחדות, ואלה שהיו מולאו באופן פורמלי, אם כי בשטח לא תמיד מולאו בפועל; אין התראות ספציפיות או אחרות למלון; המצב ביתרת המלונות בסיני ובמצרים דומה; בשטח אין פיגועים במשך כ-7 שנים; בעולם מתגבר הטרור, באמצעים שונים; יש פיגועים במקומות ספורים בבתי-מלון.
בערעור לעליון מפרטים המערערים את כל הידוע להם בנוגע למצב הביטחוני ששרר במועדים הרלוונטיים לפיגוע במצרים, את אמצעי האבטחה הירודים ששררו במקום, את הידיעה הקונקרטית של נציגי המלון אודות הסכנות הרלוונטיות למלון, הן על רקע מיקומו הגיאוגרפי והן על רקע הפיגועים הרבים שאירעו בעולם זמן קצר לפני הפיגוע; וחמור מכל, המערערים טוענים כי יבהירו לבית המשפט את הזלזול ועצימת העיניים המופגנת, שבהם נקטה הילטון בכל הנוגע לשמירה על ביטחון אורחיה ושלומם. (ע"א 7375/12).