ההודעה על הריצה המשותפת לבחירות של בנימין נתניהו-את-אביגדור ליברמן העלתה בסוף השבוע את הטמפרטורה בכותרות לנקודת רתיחה. הצירוף הפופולרי היה "המפץ הימני". מפץ הוא אירוע שמשנה מציאות. אבל האם למחרת ההודעה החגיגית התעוררו אזרחי ישראל למציאות חדשה? או שמא האוכלוסייה שעולמה טולטל מהיסוד מסתכמת בכמה מאות קבלני קולות, כמה עשרות עיתונאים ושלי יחימוביץ' אחת?
בעיתוי אירוני, בימים אלה מתקרב לסוף דרכו ה"מפץ הגדול" הקודם של הפוליטיקה הישראלית: הקמת "קדימה". בזה אחר זה נוטשים חבריה את הספינה הטובעת - מי לעבודה, מי לליכוד ומי הביתה - ומשאירים את היו"ר שאול מופז להסתדר לבד על הסיפון. הבלון שנופח ברעש גדול גוסס בשקט - עד שייגמר לו האוויר.
ובכן, זה הזמן לתהות: אם הקמת קדימה הוצגה בזמנה כמהלך אידיאולוגי צרוף, איך ייתכן שאותה קדימה מתפוגגת מחיינו בלי להותיר אחריה שום חלל רעיוני וערכי, ובעיקר בלי שלמישהו יהיה אכפת?
אני לא מזלזל בצורך לסקר את ההתפתחויות בזירה הפוליטית. אך אני טוען, שהתקשורת לוקה בעיסוק-יתר, כמעט באובססיביות, במיקרו, על-חשבון המקרו, ובאישי על-חשבון העקרוני. בחירות הן נושא חשוב, אבל השאלה היא עדיין, באיזה מינון ומה המיקוד.
כתבים ופרשנים פוליטיים - רובם חריפים, מקצועיים ובקיאים - הם לובי חזק ביותר במערכות התקשורת (לצד עמיתיהם מהשדה הביטחוני). מאז שהוחלט על הקדמת הבחירות הם ממלאים מאות שעות שידור, מפרסמים מאות מאמרים, ומיליוני מילים בדיונים מלומדים על סוגיות הרות-גורל כמו דחיקת השריון לנציג מחוז תל-אביב במורד רשימת הליכוד, ונסיבות הפרישה של רוחמה אברהם-בלילא.
יש ריבוא נושאים בעלי השפעה גדולה בהרבה על חייו של הישראלי הסביר שלא זכו בשבועות האחרונים לקשב תקשורתי וציבורי. יש בחירות עכשיו, ואין עם מי לדבר.
יש בשלות לדיון עובדתי
הפער בין הפרסונלי למהותי בולט בכל הנוגע להתרחשויות במרכז הלא כלום של המפה הפוליטית: הרי בין אהוד אולמרט וציפי לבני, יאיר לפיד וקדימה ואפילו אהוד ברק, קשה למצוא הבדלים מהותיים בהשקפות העולם גם אם נתאמץ מאוד. ובכל זאת, כל-כך הרבה אנרגיה מוקדשת לשאלה מי ירוץ עם מי, במקום לשאלה: מה לעזאזל ישתנה אם וכאשר הם ייבחרו?
קחו, למשל, את ציפי לבני: רק בשבוע האחרון הועלו לגביה האפשרויות שהיא תרוץ לבד, עם אולמרט, עם לפיד, עם יחימוביץ'. בעבר לבני רצה בקדימה ולפני כן בליכוד. האם זה לא אומר משהו על ההבדלים הזניחים בין כל הבתים הפוליטיים הללו? והאם העובדה שאין כמעט הבדל ביניהם היא לא הסיפור האמיתי?
לטענות הללו יש תשובה מוכנה: בפרסונליזציה של הבחירות אולי אין עניין ציבורי, אבל יש בה עניין לציבור. כלומר: הציבור מתעניין בממד האישי. הוא רוצה שנגיש לו את הבחירות כמו מירוץ סוסים. תרשו לי להטיל ספק בהנחה הזו. נתוני הצפייה של מהדורות החדשות לא נסקו בשבועות האחרונים, ספק אם גדל מספר רוכשי העיתונים או המאזינים למלל הפוליטי האין-סופי ברדיו.
הקוראים והצופים מתרגשים הרבה פחות מהכתבים ומהעורכים. הסיקור של הנעשה בזירה הפוליטית דחוס בשמות של פעילים, עסקנים וח"כים אפורים, שמעניינים בעיקר את הפעילים, העסקנים והח"כים האפורים. זה מזכיר שיח של "עכברי ספורט" שמכירים כל שחקן-ספסל בקבוצה נידחת, רק שספורט הוא נישה, ואילו הפוליטיקה היא הבמה המרכזית.
כדאי לתת לציבור הרבה יותר קרדיט: המחאה החברתית הוכיחה שיש כאן בשלות גדולה מאי פעם לדיון עובדתי ומהותי. דיון כזה מתקיים כיום בעיקר בעיתונים הכלכליים, וכשזה קורה הוא מרתק. לדאבון הלב זה היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. עד הבחירות נותרו כמעט שלושה חודשים, ואם הברברת תימשך בקצב הזה עוד יתברר שהתקציבים שנשפכים על הבחירות הם כלום לעומת בזבוז הזמן הנוראי.