אני: תחרותי, מסמן מטרות ומוכרח להגיע אליהן.
משפחה: אבא עלה מטריפולי אחרי קום המדינה בעקבות הפרעות. הוריו, שהיו סוחרים אמידים נשלחו למעברה בפתח תקוה והפכו לפועלי ייצור. אימא, נצר למשפחת רומנו, מראשוני נס ציונה שעסקו במסחר מגוון, פגשה את אבא דרך קרובי משפחה.
ילדות: פתח תקוה, בבית שהיה מקום ההתכנסות של החבר'ה. אני הצעיר במשפחה, אחרי שתי אחיות. בבית הספר עשיתי רק מה שצריך, בחופשים עבדתי עם אבא, ומה שבאמת עניין אותי היה לקרוא את מוספי הספורט ולשחק כדורגל. שיחקתי בהפועל פתח תקוה מגיל שבע, וזה היה מרכז החיים של המשפחה. ליוו אותי לכל אימון ומשחק והייתי כדורגלן מצטיין. התאמנתי עם הבוגרים, הצלחתי, אבל בגיל 17 היה לי עניין אישי עם מאמן חדש שהגיע ונאלצתי לעבור לקבוצה אחרת. הגיל הזה קריטי בקריירה של כדורגלן, במעבר שבין הנוער לבוגרים, ובדיוק אז עברתי למכבי פתח תקוה ולקחתי את זה מאוד קשה. בדיעבד זה לשמחתי, כי בענף הזה יש יותר מדי עסקנים ופוליטיקאים ופחות מדי מקצוענות.
פלסטיק: אבא עבד מגיל 14 בתעשיית הפלסטיקה. הוא התחיל את דרכו במפעל סופר פלסט בפתח תקוה, ובגיל צעיר התמנה למנהל המפעל. כשמלאו לו שלושים החליט להקים עם שותפים מפעל עצמאי באזור התעשייה סגולה, וב-1981 ייסד את חי פלסטיק. אימא עבדה בעבודות מזדמנות ובעיקר תמכה באבא וגידלה אותנו. אחרי השירות בצה"ל התחלתי לעבוד עם אבא, בכוונה לחסוך קצת ולנסוע לטיול גדול. תמיד ראיתי את התעשייה הזאת כמשהו סתמי, אבל כשנכנסתי, הבנתי אחרי כמה ימים איזה פוטנציאל עסקי גדול יש פה. התחלתי ללמוד מנהל עסקים, אבל נאלצתי להפסיק כי היו צריכים אותי במפעל. הלימודים חסרים לי, אבל אני משלים מה שאני יכול מקריאת ספרים. נכנסתי למפעל כאיש מכירות, בתקופה שייצר בקבלנות פילטרים לדלק לתעשיית הרכב. זה היה מפעל קטן ומשפחתי עם מעט עובדים.
דנה: אשתי, מורה לחינוך מיוחד. החברה הכי טובה שלי, תומכת בי ומתמודדת עם ההיעדרויות הרבות שלי בגלל הטיסות. נפגשנו במלחמת המפרץ בחדר האטום בבניין של חברים. היא הייתה בת 17 ומאז אנחנו יחד, כבר 22 שנים, ויש לנו שלושה ילדים. בשנתיים האחרונות בנינו בית והיא ליוותה את הפרויקט.
שינוי תפיסה: החלטנו לעבור מקבלנות משנה למוצרים משלנו. ייצרנו את החבק שסוגר בקבוקים וקופסאות; זה עשה הרבה רעש וזה נתן לנו את הקפיצה הראשונה. משם התפתחנו לשוק המזון, לייצור קופסאות לחברות סלטים ולתעשיית הטייק אווי, ששיוועה לקופסאות אטומות. קנינו עוד מכונות, עוד ציוד, הקמנו צוות פיתוח, ובכל פעם לקחנו עוד כמה מטרים לידנו כי לא הספיק לנו המקום.
שדרות: רכשנו את המפעל כמה חודשים לפני שהתחילו ליפול קסאמים. בהתחלה פחדנו אבל כיום אנחנו רגילים. עכשיו אני יושב עם חלון פתוח כדי לשמוע את האזעקות, וכשיש אזעקה אנחנו רצים לחדרים הממוגנים. לפעמים, כשנכנסת שיחה מחו"ל ויש נפילה, אני לא מפסיק אותה, כדי שלא יחששו לעשות אצלנו הזמנות.
ברמלי תעשיות: הקמתי אותה בשנת 2000. גייסתי משקיעים והתחלתי לייצר במפעל בשדרות בתבניות מיוחדות שקנינו. המטרה הייתה להפוך אותה לחברה בינלאומית ומ-2003 התחלנו לייצא לאנגליה. אחרי שנה הופענו בתערוכה הראשונה בגרמניה והתחלנו לקבל הזמנות, טרגט התחילה לעבוד איתנו ואיחדנו את חי פלסטיק ואת ברמלי לחברה אחת - ברם תעשיות. היום אנחנו עובדים עם 25 מדינות ויש לנו מחזור של 100 מיליון שקלים בשנה.
הנפקה: בעקבות העסקה עם טרגט חיפשתי משקיע כדי להגדיל תפוקה, ובסופו של דבר החלטנו ללכת להנפקה. למרות תקופת היובש שהייתה בבורסה, היא עברה יפה.
לייפ פלסטיק: מפעל בצרפת שהיה בפשיטת רגל ושהגעתי אליו במקרה. האפשרות להתקרב לשוק האירופי קסמה לי.
סין: בתעשייה שלנו, הייצור המקומי עדיף על הסיני כי הוא מבוסס על אוטומציה. מה גם שלאירופים, למשל, חשוב שהייצור יהיה אירופי בגלל הקשיים הכלכליים ביבשת.
תפיסת עתיד: להפוך לחברה בינלאומית שתהיה מוכרת ברחבי העולם, להיות בריא, ושמי שאיתי יישאר לידי תמיד.