השבוע הקרוב ייזכר בתולדות דברי הימים של העיתונות הישראלית כאחד השבועות הקשים ביותר שידעה. 600 עובדים - עיתונאים, צלמים, מפיקים ומפיקות, אנשי דפוס ואנשי מכירות - יסיימו את עבודתם בעיתון "מעריב", 600 עובדים. חלקם ואולי אף רובם יסיימו את עבודתם בעיתונות הישראלית בכלל.
העיתונאים המוכרים שבהם יהפכו אולי להיות דוברים של חברות או אנשי יחסי ציבור, אחרים כבר לא יכתבו יותר דבר בעיתונות המודפסת. בגילם הם ייאלצו למצוא מקצוע חדש ולעשות הסבה.
בסיפור תחייתו המחודשת של "מעריב" תחת שלמה בן-צבי יש נקודות אור רבות בכל הקשור לעתיד התקשורת הישראלית, אבל בשבוע הזה נראה בעיקר את האפלה הגדולה שיש בו.
600 אנשים הולכים הביתה. חלק ניכר מהם לא מתגוררים בתל-אביב. יש בהם תושבי פריפריה על כל המשתמע מכך - ובכל זאת אין קול צעקה, אין הפגנות, אין מחאות של חברי כנסת. איש לא עומד בשער ברחוב קרליבך 2 ומנסה לעצור את הסחף.
הדממה הזו נובעת בעיקר מכך שנדמה היה שסיפור מכירת "מעריב" הוא סיפור הירואי של הצלחה - הצלחה של בעל ממון שהביע אמון, אולי הצלחה של ועד עובדים שהצליח להציל עוד כמה עשרות אנשים מאבטלה.
אך האמת היא שיש פה החמצה מאוד גדולה. ההחמצה האדירה נובעת מהעובדה שזו רק ההתחלה. שהעזיבה השקטה של 600 העובדים האלה נותנת תחושה שאפשר להיפטר מעוד אנשים.
אמנם ה-350 אנשים שיישארו ב"מעריב" קיבלו התחייבות לשמירה על עבודתם, ועדיין יש דרכים להחליף גם אותם. לא יעבור זמן רב עד שפתאום הם יחושו את דרכי העבודה המשתנות, את הגזירות השונות שאולי לא יפגעו בהם אישית אבל יסמנו להם את הדרך החוצה, ורבים מבין 350 הללו יעזבו כנראה הרבה לפני שתעבור שנה וחצי מרגע כניסתו או מרגע קליטתם מחדש בחיקו של שלמה בן-צבי.
לא אורזים שעועית בתוך פחיות שימורים
עובדי העיתון "מעריב", בדומה למאות עובדי עיתונים אחרים שמפוטרים בימים אלה ממערכות שונות, לא אורזים שעועית בתוך פחיות שימורים. הם לא מייצרים חלונות זכוכית ולא מבתרים עופות. למוצר שהם מייצרים אין טעם ואין ריח, ואי-אפשר לגעת בו.
אז יכתבו חדשה רעה אחת פחות, אז ישימו פחות תמונות זוועה, זה לא יזיק לאף אחד. אם יוותרו גם על כתבי תרבות ועל ביקורות מזון בכלל, לא ייגרם כל רע. אלא שהבנייה מחדש של עולם התקשורת המודפסת כפי שאנחנו רואים אותו היום היא גם בנייה מחדש של הרוח, של הידע, של החיבור למציאות של הישראלי בן-זמננו. וכל אדם מתוך 600 עובדי "מעריב" שהולך היום הביתה הופך אותנו הקוראים לבני-אדם אחרים.
את השבוע הזה עלינו לזכור, אם כן, לעוד שנים רבות. זה השבוע שבו 600 עובדים בעיתון, שבעבר היה העיתון החשוב בישראל, עוזבים את מקום עבודתם. ובעזיבתו של כל אחד מהם נקבע גם עתידו וגורלו של כל מי שהוא עדיין עיתונאי או עובד במקצוע הקשור לעיתונות במדינה הזאת.
אחרי השבוע הזה, העיתונות הישראלית תיראה, אולי, לקוראיה ולצרכניה לא שונה בהרבה מכפי שהייתה בשבוע שעבר, אבל היא לעולם כבר לא תהיה אותו דבר.