בשנת 2004 נדהם ד' מתל-אביב לגלות כי הוגשו נגדו שתי תביעות, האחת תביעת אבהות על ילד בן 16 שכלל לא ידע על קיומו, והשניה תביעה למזונות הילד. מ' הכיר בילד והסכים לשלם עבורו מזונות, בהסכם שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט.
ואולם, לאחר זמן קצר התברר לו כי הוא טרם הגיע למנוחה ולנחלה בכל הנוגע לפרשה זאת, שכן הוגשה נגדו תביעה שלישית על-ידי אימו של הילד, והפעם למזונות עבר, כלומר להחזר כל הוצאותיה על הילד עד הגיעו לגיל 16, אשר הצטברו לפי חישוביה לסך של כ-90,000 שקל.
האם אב יכול להיתבע עבור מזונות רטרואקטיביים לילדיו? כאשר מדובר ביהודים, סיכויי התביעה תלויים במעמדה האישי של האם. אם האם נשואה, בית המשפט מניח שהאם ויתרה על המזונות שלא שולמו, על יסוד הכלל ההלכתי ש"דרכן של נשים לגלגל עם בעליהן"; ואילו כאשר האם פנויה ואינה נשואה לאב, החזקה המשפטית הפוכה - קרי לחייב את האב גם עבור מזונות העבר.
יש בעיתיות רבה בחזקות משפטיות אלה, בהיותן מיושנות ובלתי תואמות את המציאות בת-ימינו, כאשר זוגות רבים חיים במסגרות דמויות נישואים אך לא נישאים באופן פורמלי.
האמנם ההכרעה אם אם אשר פרנסה את ילדיה בעצמה ויתרה בכך על החזר הכספים מאביהם של הילדים, צריכה להיות תלויה בשאלה אם נישאה לו מלכתחילה, או אם עלה בידיה להתגרש ממנו אם אכן נישאו?
לאור דברים אלה, הנטיה כיום בבתי המשפט היא להקל עם נטל הראיה הנדרש בסתירת החזקות, קרי להקשות יותר על אימהות חד-הוריות המגישות תביעות רטרואקטיביות לאחר שנים ארוכות, ולהפך, להקל עם אימהות נשואות אשר לא הגישו את תביעת המזונות במועד מסיבות מוצדקות.
כך למשל, בשנת 1996 חויב אב לשלם מזונות עבר עבור 8 שנים שעברו מאז הגירושים ועד שהפכו בנותיו לבגירות. בית המשפט עשה שימוש בחזקה שאין לראות באישה גרושה המפרנסת את הילדים במקום אביהם כמי שמוותרת לו על החזר הכספים, אך אם המקרה היה נדון בימינו, יש להניח כי האב היה מחויב בתשלום מזונות עבר גם טרם הגירושים, ואף אם היה נותר נשוי לאם כל העת, מאחר שברח לחו"ל, והאם לא יכלה להגיש תביעותיה נגדו עד שחזר לארץ.
במקרה ההפוך, כמו במקרה של ד' מתל-אביב, בית המשפט דחה את תביעת המזונות הרטרואקטיבית על אף שהאב והאם לא נישאו, ופסק כי הגשת תביעה לאחר 16 שנה מהווה חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכים המשפטיים.
בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהאם חיכתה עד שלילד ימלאו 16 שנה כדי לתבוע את האב, על אף שידעה את זהותו כל השנים, היא בעייתית בפני עצמה, ולהתנהלות שנויה במחלוקת זאת נוספת העובדה שבתחילה תבעה רק מזונות לעתיד, ולאחר שכבר הגיעה להסכם בעניין זה, הגישה תביעה נוספת.
כמו כן, בית המשפט ציין את חוסר ההוגנות שבדרישה מן האב לשלם מזונות עבור שנים שבהן לא פגש בילד ולא נהנה בתמורה מגידולו ומחברתו.
בפסק דין אחר מהשנים האחרונות נדחתה תביעה של אם פנויה עבור מזונות עבר של ביתה הקטינה, על אף שהגישה אותם לאחר שנה וחצי בלבד. בית המשפט קבע כי אם הקטינה לא הוכיחה כי נקטה פעולות כלשהן לקידום רישום האב כאב הקטינה, לקיום הסדרי ראייה כלשהם בינו לבין הקטינה או שפנתה אליו בדרישה לתשלום מזונות עבורה, ולכן על אף קיומה של החזקה כי לא מחלה על תשלום מזונות העבר, בהיותה אישה פנויה, האב לא חויב בתשלום רטרואקטיבי.
נראה כי המגמה הנוכחית בפסיקה היא ראויה, ויש לצמצם את האפשרות להגיש תביעה הדורשת מאב לשלם בבת-אחת סכומי כסף גדולים עבור מזונות שניתן היה לתבעם מוקדם יותר. גם אם האם אינה נשואה לאב, עליה להסביר ולהביא נימוק משכנע מדוע לא תבעה את המזונות בעת חיובם בפועל, באופן שהיה מביא למודעותו של האב מבעוד מועד את היקף החיובים שעומדים להיות מוטלים עליו, והיה מאפשר לו לתכנן את צעדיו הכלכליים בהתאם.
מן הצד השני, אין מקום להכיר באם נשואה כמי שוויתרה על דרישת המזונות אם נמנעה ממנה האפשרות לתבוע מזונות מסיבות אוביקטיביות או מסיבות הנובעות מהתנהגות חסרת תום-לב של האב.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".