יהודה וינשטיין הוא אדם חכם ותרבותי. על אמת. כיף לשבת לדבר איתו. יש לו גם חוש הומור בריא, כלומר הוא יודע להתבדח גם על עצמו. נורא חבל שאדם כל-כך נעים צריך לעסוק במלאכות בזויות כמו פרשות אביגדור ליברמן, המחייבות החלטות מאוד קשות.
מרגע שהתמנה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, נטען כי המינוי מוטעה משום שוינשטיין הוא סנגור בכל רמ"ח ושס"ה. וסנגור, אין מה לעשות, רואה בראש ובראשונה את הנאשם, או החשוד, או הנחקר. הוא לא יכול אחרת כאשר במשך עשרות שנים חיפש אצל חשודים ונאשמים נקודות זכות, גם כאשר ידע והיה משוכנע שהם אשמים.
זה התפקיד. והתפקיד, כל תפקיד, כאשר אתה עוסק בו כל או רוב חייך הבוגרים, הופך להיות האדם. זה לא דבר שאפשר להשתחרר ממנו על-ידי מינוי לממונה על הצד השני של המטבע, כלומר התביעה.
פועל בהתאם לאופיו
יש המנסים להדביק לוינשטיין טענות המרמזות על שיקולים לא ענייניים. זה לא הוגן וגם לא נכון. וינשטיין, לפי מיטב הכרתי וידיעתי, הוא אדם ישר העושה את מלאכתו נאמנה כפי שהוא מבין אותה, כפי שהוא מסוגל על-פי אופיו. אם קשה לו להפוך את עורו הסנגוריאלי לקטגוריאלי, זה רק טבעי.
מאוד ייתכן שמי שמינה אותו זיהה את הנתונים האלה, והעריך כי אצל וינשטיין לליברמן יש סיכוי טוב יותר מאשר אצל אחרים הבנויים אחרת ממנו. בהחלט אפשרי. אבל אי-אפשר לבוא על כך בטענות אל וינשטיין. הוא פועל כמו כולנו, בדרך היחידה האפשרית - בהתאם לאופיו, כפי שהתגבש בעשרות שנות עריכת דין כסנגור.
מינוי שלא כדרך הטבע
היום ברור שמינוי וינשטיין - או שמא נאמר אדם כמו וינשטיין - היה מינוי שלא כדרך הטבע. וינשטיין הוא מה שהוא, וזה אומר שהוא לא קטגור. עובדה זו גרמה לוינשטיין, כך נראה, לעשות שתי טעויות בפרשת ליברמן.
הראשונה היא ההחלטה שלא להעמידו למשפט בחשדות העיקריים של שחיתות בקנה מידה די מבהיל. הטעות השנייה היא החלטתו כן להעמיד את ליברמן לדין בפרשת השגריר זאב בן-אריה, שהעביר לבוס שלו פרטים אסורים וסודיים מחקירתו במשטרה.
בעניין החשדות על שוחד וגרורותיו, צודקים אלה הטוענים שהתיק היה חייב להגיע אל בית המשפט. כ-6 שנים נחקר התיק - מה שמוכיח שהיה שם הרבה לחקור. אז נכון שיש עדים חשובים שלא רוצים להעיד. ויש כנראה בעיה של ראיות (מתי אין?). אבל יש גם דברים אחרים שנראים לרבים, כולל פרקליט המדינה משה לדור, כמצדיקים כתב אישום.
בכלל: כאשר פרקליט המדינה והיועץ המשפטי - שני הגורמים הבכירים ביותר במערכת אכיפת החוק - כאשר שני אלה חלוקים לגבי אישיות ציבורית, ובחשדות כל-כך חמורים - בוודאי שצריך להעביר את המחלוקת בין שניהם להכרעתו של שופט.
וינשטיין היה צריך לראות זאת - גם כסנגור. אני משוכנע שלו נשכר וינשטיין להגן על ליברמן, היה אומר שזה תיק קשה מבחינה סנגוריאלית, לא רק של התביעה. מה ששוב מוביל אל פתח בית המשפט.
האישום בעניין השגריר יותר מפוקפק
בפרשת השגריר: שמעתי את פרטי המקרה מפי אדם מאוד בכיר בפרקליטות. לפי התיאור שקיבלתי נראה שליברמן דווקא נהג די בסדר. לא כצדיק גדול, אבל כפי שהיו כנראה נוהגים רוב בני האדם. אין הוכחה שהוא ביקש מהשגריר למסור לו את החומר שנפל לידיו במקרה. אין ראיה שהוא עשה שימוש בחומר זה. הדבר שבו מאשימים את ליברמן הוא שלאחר מכן קידם בתפקיד את אותו השגריר, במקום להדיחו ולהענישו. הלוואי שכל השחיתויות הציבוריות אצלנו היו כאלה. לא שזו התנהגות נורמטיבית, אבל ספק בעיניי אם יש לעניין הזה סיכוי בבית המשפט. לדעתי - הרבה פחות מהחשדות הכבדים נגד ליברמן.
יש להניח שבג"ץ יקבל עתירות להתערב בשיקול-דעתו של וינשטיין. יש להניח שהעתירות יידחו, מסיבות פורמליות, לאו דווקא ענייניות. יש להניח שליברמן לא ייאלץ להתפטר. מכל מקום, לא בשלב זה. יש להניח כי יתאפשר לו להמשיך לעשות את הנזקים שהוא מבצע לאחרונה במשרד החוץ.
תוצאות החלטותיו של וינשטיין, שתי ההחלטות, רעות מכל הבחינות: משפטית, מוסרית, נורמטיבית ופוליטית. עוד פוליטיקאי שהתעסק בצורה מושחתת עם כספים יוצא נקי - ולא על-ידי בית המשפט. לא טוב, וינשטיין.
matigolan@globes.co.il