כמו בכל יום שישי, גם לפני שבועיים ישב מנהל תיכון "ראשית" (לשעבר עירוני ח') בדרום תל אביב, הרב ספי שרמן, ליד שולחנו, ונשנש ארוחת בוקר מהירה עם שישה תלמידים נבחרים. התפריט לא היה מרשים במיוחד - שתי חבילות של רוגלעך ושני בקבוקי שוקו גדולים - אבל עבור תלמידי התיכון הממלכתי דתי מדובר בכבוד גדול, גם אם מעט מרתיע.
הרב שרמן אמנם רחוק מלהיות דמות מאיימת או חמורת סבר, אבל הוא בכל זאת האיש שאליו נשואות עיניהם של ילדים ושל מבוגרים לא מעטים בשכונת התקווה הסמוכה אליו. חוסר הפורמליות שבה מתנהלת ארוחת הבוקר, והעובדה שהתלמידים שמוזמנים אליה הם דווקא מצטייני בית הספר, אולי אפילו מגבירים את הלחץ בקרב הנערים. הם יודעים שמצוינות היא מילת המפתח של שרמן, ושמשפטים כמו "איך זה שאתה פה רק בפעם הראשונה?", או "הפעם האחרונה שבה אכלנו יחד ארוחת בוקר בשישי הייתה כבר לפני שלושה חודשים וחצי", עשויים להיות מופנים אליהם בכל רגע. כך שרובם לועסים בביישנות ובשתיקה.
"מועדון ארוחת הבוקר" הוא רק דרך אחת מן הדרכים שבהן משתמש שרמן כדי להעצים את התלמידים שתחת חסותו. זמן קצר לפני שהחל לנהל את התיכון, לפני כ-13 שנים, עמד המוסד בפני סגירה, והסיכויים להצליח בתפקיד ולהעלות אותו על הדרך שבה הוא נמצא כיום נראו אפסיים. האוכלוסייה שלמדה בו הייתה בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים, שיעור בעלי תעודת הבגרות של בוגריו עמד על 19% ושיעור המתגייסים לצה"ל לא היה הרבה מעבר לכך.
בשנים שבהן נמצא שרמן בתפקיד רק העמיקה המצוקה הכלכלית שממנה סובלות רבות מן המשפחות השולחות את בניהן לבית הספר. עם זאת, במשך הזמן הלך בית הספר וצבר הישגים בלתי מבוטלים. הוא משתתף קבוע (וזוכה מזדמן) בתחרות הרובוטיקה הארצית לתיכונים, רבים מתלמידיו מצטיינים במתמטיקה, בפיזיקה, בספורט ובתיאטרון; שיעור המתגייסים לצה"ל מבין בוגריו הגיע ל-97%; וחשוב מכול: שיעור בעלי הבגרות המלאה מבין בוגריו טיפס ל-80%.
"זה היה פח הזבל של העיר"
לאחר שהוסמך לרבנות והשלים תואר שני בהיסטוריה, לפני כ-17 שנים, החל שרמן לעבוד בתל אביב, כרב של תיכון צייטלין הממלכתי דתי. הוא שימש בתפקיד במשך שלוש שנים, אולם הרגיש שמשהו חסר לו. מסלול חייו עד אז אמור היה לכאורה לנתב אותו לתפקיד ראש ישיבה, אולם לאחר התלבטות שרמן החליט שהוא מעוניין להיות מנהל בית ספר, משום שחשב ששם יצליח להשפיע יותר. הוא ניגש לארבעה מכרזים לתפקידי מנהל תיכון - ביניהם של שתי ישיבות תיכוניות הנחשבות לאליטיסטיות וגם לתיכון עירוני ח' הממלכתי-דתי בשיפולי שכונת התקווה בדרום תל אביב, וחשב שתוצאות המכרזים יחליטו בשבילו.
לאחר שהתברר לו שזכה בכל ארבעת המכרזים, הוא מצא את עצמו הולך להתייעץ עם מורו הוותיק עמיטל. "כשבאתי לתיכון הזה בהתחלה לא רציתי להיות בו", הוא מודה. "רצו בזמנו לסגור אותו ולא הייתה פה חטיבת ביניים. זה היה פח הזבל של העיר תל אביב. רק מי שלא התקבל לשום מקום אחר היה מגיע לפה. זה היה בית הספר התיכון היחידי בעיר שלא הייתה בו חטיבת ביניים".
הפעולה הראשונה והסמלית שביצע שרמן עם כניסתו לתפקיד הייתה לשנות את שמו של בית הספר מעירוני ח' לתיכון ראשית. "לא רציתי את העניין הזה עם ח' וחטא, לא אהבתי את זה", הוא מסביר. "יש פסוק בקהלת שאומר, 'טוב אחרית דבר מראשיתו', והפירוש הוא שכשתהיה מבוגר תינק את ההחלטות הטובות שלך בגלל הראשית. אמרתי לעצמי שזה דבר חשוב. למען האמת, מי שנתן לי את זה הוא אלוף העולם בקופירייטינג, שהיה איתי בבני עקיבא, חבר הכנסת אורי אורבך".
שלוש אוכלוסיות מרכיבות את המיקס האנושי של תלמידי התיכון: בנים למשפחות מסורתיות - האוכלוסייה הקלאסית של בתי הספר הממלכתיים-דתיים; פליטי מערכת החינוך החרדית של ש"ס; ובני הפלשמורה שהוריהם הגיעו לישראל בשנות ה-2000, וש-400 משפחות מהן מתגוררות בתנאים קשים ביפו. מבין שלוש הקבוצות הללו, מבחינת שרמן הבעייתית ביותר היא החרדית. 11 בתי ספר חרדיים פועלים בדרום תל אביב, אף שבאזור חיים מעט חרדים, והתלמידים שהמערכת הזו מייצרת רחוקים מלהיות מוכנים להשתלב בחינוך תיכוני-ממלכתי ומאוחר יותר בשוק העבודה.
"אני לא איש פוליטי, אבל אני יכול להגיד לך שאחד הדברים שאני חונכתי עליהם זה דרך ארץ", אומר שרמן. "יש כמה מפלגות שמתגאות בזה שהן עוזרות לחלשים, ואנחנו רואים את הכרזות שלהן על כל האוטובוסים, אבל אני יכול להגיד לך שב-13 השנים שאני נמצא פה בשכונה לא ראינו אותן. אם הן פה הן דואגות רק לדבר אחד - לשמר את הנחשלות. הציבור לא פוקח את עיניו! והמדינה לא מצליחה לשנות את זה! כשהילדים הללו מסיימים כיתה ח' הם יוצאים לרחובות והם לא יודעים כלום. הם כאילו אמורים להמשיך לישיבות, אבל אתה רואה שזה לא קורה. אתה יכול לצאת לגן התקווה ב-12 בצהריים ותראה את החבר'ה האלה בטרנינגים ובכפכפים, יושבים שם ולא עושים כלום.
"הם מגיעים לבתי הספר החרדיים מסיבות כלכליות, או כי מישהו אמר להורים שלהם שזה מה שהם צריכים לעשות עם הילדים שלהם, אבל מה שקורה שם זה שבפועל הם לא מייצרים את הדור הבא מבחינת תלמידים חכמים. יש עיוות. אי-אפשר רק ללמוד תורה כל היום. לחפץ חיים הייתה מכולת, הוא עבד כל יום עד 12 בצהריים; רש"י היה כורם - סוחר בענבים. אי-אפשר רק ללמוד כל היום ולא לעבוד".
"אני מקבל את החבר'ה האלה כשהם מסיימים את כיתה ז' או ח', או שאני לוקח אותם ממש מהרחוב, או שהם נושרים מהמערכת החרדית לא בגלל שהם פחות טובים אלא לפעמים דווקא בגלל שהם יותר טובים, והם מבינים שמה שהם מקבלים בחינוך החרדי זה חרטא. אני מנסה לשכנע אותם לבוא אליי ללמוד. לשלב תורה עם דרך ארץ".
אנשי ש"ס, מטבע הדברים, אינם מרוצים מהגישה של שרמן, מכמה סיבות ברורות: הוא אינו חרדי, הוא רוצה שתלמידיו ילמדו מקצועות שיעזרו להם להשתלב בשוק העבודה האזרחי, והוא מעודד בכל כוחו את גיוסם של תלמידיו לצה"ל. בשנים הראשונות לפעילותו בשכונה, מספר שרמן, היו החרדים תולים על הקירות פשקווילים שהזהירו את התושבים מלשלוח אליו את ילדיהם.
בשנה הבאה מתכוון שרמן להקים בית ספר מקביל לבנות, ומאוחר יותר ליצור אינטגרציה טובה יותר עם הגנים ועם בתי הספר היסודיים, כדי שאלה יפנו את תלמידיהם אליו במקום שיגיעו למוסדות החרדיים. בשלב הסופי הוא רוצה ליצור מסגרת שתמשיך ללוות את בוגרי כל המוסדות הללו גם לאחר השחרור מהצבא.
אל סוגיית הגיוס מתייחס שרמן כאל ייהרג ובל יעבור. הוא נעלב אישית מתלמידים המשתמטים מגיוס או משירות לאומי משמעותי, מסרב להכניס לשטח בית הספר בוגרים שאינם מתגייסים, ואפילו לא מוכן להעניק להם את תעודות הבגרות שלהם באופן אישי. "מבחינתי, לחיות במדינה הזאת ולא לעשות צבא זה לא נתפס. חשוב לי מאוד שהילדים האלה יצטרפו למסגרת משמעותית אחרי התיכון. אני רוצה שהיא תלווה את הילדים מה-20 ביוני של כיתה י"ב עד הגיוס, כי הילדים האלה יכולים להסתבך עד אז. הצבא, כמו שאתה יודע, נוטה לוותר על הילדים האלה בקלות".
"במהלך השנים החלפתי אולי את המורים, אבל לא את התלמידים", מסכם שרמן. "חשוב לי מאוד שיבינו שבית הספר הזה הוא בית ספר ציבורי. בציבור הדתי, שממנו אני מגיע, יש נטייה לשלוח ילדים לבתי ספר פרטיים. כאן אנחנו בית ספר עירוני, ואני עומד על זה. אנחנו אולי מקבלים תמיכה מכל מיני אנשי עסקים, אבל זה בית ספר עירוני בלי עמותות ופוילשטיקים. מכל הקבוצות הללו - המסורתיים, החרדים והעולים מאתיופיה - אנחנו צריכים לעשות פה צ'ולנט, ואתה יודע מה אומרים על צ'ולנט? אתה יודע מה אתה שם בפנים אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת מה תקבל בסוף".
הכתבה המלאה - במגזין G