בידי מי נתונה ההחלטה על הקמת מבני הציבור והתרבות של מדינת ישראל? האם מבני הציבור הם נכס לאומי, או שבעל המאה הוא בעל הבית.
ולהלן מקרה תכנון הבניין החדש של הספרייה הלאומית. יסודות הבניין מתחילים לרעוד, עוד לפני שיבשה הדיו על נייר השרטוט. האדריכל ד"ר רפי סגל טרם הספיק לתפור את החליפה וכבר נקרעה מעליו ביד נעלמה - ידו של "הנדיב", שרגע קודם לכן הכתירה אותו כזוכה בתחרות התכנון. השאלה היא לא רק מדוע נפסלה התוכנית, אלא גם שאלת הסמכות.
מקרה הספרייה הלאומית מהדהד לא רק מזיכרון בניין הכנסת ובית המשפט העליון, בהם הייתה מעורבת יד הנדיב, אלא גם מתלאות מימון הבנייה של האגף החדש במוזיאון תל-אביב לאמנות. ביטול הבחירה באדריכל שנבחר לתכנון הספרייה, מזכיר את ההתבטלות של המוזיאון, שראשיו הסכימו לקרוא את שמו על שם התורם (סמי עופר ז"ל), בתמורה לתרומת 20 מיליון דולר.
פעם אחר פעם מתברר כי מוסדות המדינה שלנו אינם בנויים על ערכים של הגינות ומקצועיות, אלא על יסודות הנדיבות והתרומה, שמגיעים עם אתנן. לא רק תקציב הביטחון שלנו תלוי בדודים העשירים מאמריקה, גם בניין הכנסת, בית המשפט העליון, האוניברסיטאות, המוזיאונים ובתי-החולים נבנים מתרומות של יהודים טובים.
יותר מכל, המצב הזה פוטר את מוסדות המדינה מלתקצב את עצמם בעצמם. הוא מאפשר להם להסיר אחריות ולסמוך על מתנות, שלעתים קרובות מדי ארוזות עם תג מחיר של השתלטות עוינת.
אם אנחנו עניים מדי, אז אולי כדאי לוותר על תוכניות גרנדיוזיות. תקציב הקמת הבניין החדש לספרייה הלאומית עומד על 100 מיליון דולר. יש ויכוח על הצורך להקים בניין חדש, במקום לשקם את הבניין הקיים. סביר להניח שתצוץ ותאושר ותוכשר תוכנית חדשה לספרייה הלאומית. חבל רק שהיא לא תוקם מתקציב ייעודי, מתוכנן לא פחות מהמבנה, כראוי לנכס לאומי.