אמה ילדה אותה בגיל מבוגר יחסית, כשהיא בת 36, לאחר שמונה הריונות ולידות כושלים. היא התינוקת היחידה ששרדה, ושנה לאחר לידתה החליטה האם לעלות לארץ ממרוקו. "רב הנסתר על הגלוי במהלך הזה", מספרת פרופ' מרסל מכלוף. "אמא התגרשה מבעלה, אבא שלי, והשאירה לו את כל רכושה, כולל בית גדול, על מנת לעלות לישראל עם סבתא שלי. הגענו לאשדוד, שם גרנו בדירה קטנה עם חדר שינה וסלון. אמי ואני ישנו יחד בחדר השינה, וסבתי ישנה בפינת האוכל.
"כאם חד הורית, אמי הייתה המפרנסת היחידה ועבדה שעות רבות בכמה עבודות, כדי שנצליח לעמוד על הרגליים. היא הייתה תופרת מוכשרת, וגם עבדה בניקיון. היא דאגה לכל מחסורי בהמון אהבה, אבל סבתי הייתה זו שגידלה אותי, עד שנפטרה. ואז אמא עברה לפינת האוכל, ופינתה לי את חדר השינה, כדי שתהיה לי פינה משלי. הטרגדיה קרתה כשהייתי רק בת 12. במהלך הניקיונות לפני חג הפסח, היא נפלה ושברה חוליות בגב. מאותו יום היא כבר לא יכלה לעבוד קשה כמו שהייתה רגילה. לכן עזרתי לה, ובתיכון עבדתי איתה בניקיון, כדי שהיא תספיק כמה שיותר, ובמהירות. אף פעם לא חשבתי שזה נטל, זאת הייתה עובדה.
בערך באותה תקופה, אמצע שנות ה-70, שולבה מכלוף בתוכנית אינטגרציה חלוצית. "חבריי מהשכונה ואני היינו בין הראשונים ששולבו בבית הספר שבו למדו ילדים מבתים מבוססים. תמיד הייתי ילדה שצופה מהצד, ודי מהר הבנתי שאני לא רוצה את מה שיש לי, אלא יותר מזה. ידעתי שאני לא רוצה להיות שווה לחבריי מבית הספר, אלא להיות יותר טובה מהם".
- מה זיכרון הילדות הכי חזק שלך?
"יש לי זיכרון שמלווה אותי כל חיי, והשפיע עליי מאוד. גדלתי בשכונה שרוב תושביה היו עולים ממרוקו ומאלג'יר. לחברים שלי מבית הספר, שחלקם היו עולים מאירופה, היה פסנתר בבית והם למדו עם מורה פרטית. פעם אחת, כשבאתי לבקר חבר, שמעתי את ניגון הפסנתר והתאהבתי בזה. זה נראה לי הדבר הכי יפה שיש. עד היום אני מקנאה באלה שמנגנים, וזה משהו שחסר לי. זה היה החלום שלי ואמי רצתה להגשים לי אותו, אבל לא היה באפשרותנו לקנות פסנתר ולעמוד בתשלומים למורה פרטית, אז לא למדתי. עד היום לא הגשמתי את החלום הזה.
"האירוע הזה בנה את האישיות שלי. ביקרתי בבתים של חברים, ולא יכולתי שלא לראות שיש אנשים שחיים עם אמצעים אחרים. ויחד עם זה, מעולם לא התביישתי ברקע ובמשפחה שלי. להיפך, באתי מבית חם ומכניס אורחים, ששימש מקום מפגש, כי היה בו חום. אמי דאגה לכל מחסורי ומכרה תכשיטים כדי שיהיו לי טלוויזיה וטייפ בחדר, ושאני ארגיש טוב. לא הייתה לי תחושה של קיפוח, לא הרגשתי רע עם מצבי, אבל ידעתי שאני אהיה אדם אחר".
הקפסולה החדשה
היום מכלוף, 49, היא פרופסור להנדסת ביוטכנולוגיה, שמנהלת מעבדות בטכניון בחיפה ובסינגפור. על שמה רשומים פטנטים רבים, ובימים אלה היא עומדת בפני פריצת דרך משמעותית: עבודת מחקר מפרכת, שנמשכה שלוש שנים, הובילה אותה לפטנט עולמי שייקח את עולם הרפואה צעד משמעותי קדימה במלחמה נגד מחלת הסרטן.
"אני 11 שנה בטכניון. הגעתי להישגים ופטנטים, אבל זאת המערכת שאני אומרת עליה 'וואו'. השיטה שבה נותנים היום תרופות לחולי סרטן היא בעייתית, כי התרופה משפיעה גם על איברים אחרים והחולה סובל מתופעות לוואי. אנחנו פיתחנו מערכת הובלה שתיקח את התרופה הקיימת לאזור הגידול הסרטני ותעכב או אפילו תרפא אותו, מבלי להגיע לשאר חלקי הגוף ומבלי לגרום לתופעות הלוואי.
"ישנם שני מישורים להעביר את התרופה: במערכת הובלה, ישירות לתאים החולים, ואז החולה לא יסבול מתופעות הלוואי של התרופות; ודרך הזרקת תאים בעלי מטען גנטי, שיתנהגו כמו גיס חמישי או סוס טרויאני, ויגרמו לתא הסרטני להשמיד את עצמו".
- באיזה שלב במלחמה הזו את נמצאת?
"המערכת שאנו מפתחים עכשיו מאפשרת זיהוי מוקדם של המחלה. בגלל שהיא כל כך ספציפית ומאוד ממוקדת, היא יודעת לזהות גרעין מאוד קטן של הסרטן, שלב שאפילו מערכות הדמיה עדיין לא מזהות אותו".
- את בעצם מייעלת את הובלת התרופה לגוף.
"אני מאמינה שלא צריך להמציא את הגלגל. אני מחפשת את מה שכבר קיים, ומשכללת אותו. כבר היו חוקרים שגילו לפניי שתאי גזע יכולים להגיע למטרה ואף להפריש תרופה, אבל אנחנו הלכנו צעד אחד קדימה והכנסנו חלקיקים קטנים שיפרישו את התרופה. לקחנו את התאים האלה, רוקנו אותם מהתוכן שלהם, הקטנו אותם לגודל ננומטרי והזרקנו אותם בדם.
"ערכתי את הניסוי הזה בעכברים שיש להם גידול סרטני, וכל הממצאים הראו שמערכת ההובלה פעלה. היא הגיעה למטרה, שחררה את התרופה תוך 24 שעות והובילה להקטנה של 70%-80% מהגידול הסרטני. המטרה שלי כעת היא להכניס את ההמצאה למסחור. אני מקווה שאמצא לפטנט תקציב, אחרת איאלץ לפתח אותו בסינגפור - שם הרבה יותר קל כי יש יזמים שמשקיעים בביוטק, בעוד שהישראלים משקיעים בעיקר בהייטק".
מכלוף מתמחה במערכות להובלת תרופות אנטי סרטניות וכן בהנדסת איברים ובהנדסת רקמות. המטרה שלה היא להקטין את התלות בתרומת איברים להצלת חיי אדם, על ידי הנדוס איברים במעבדה. "יש היום פיתוחים של הנדסת רקמות, יש אפשרות לחדש עור שנכווה, וניתן להנדס איברים כמו שלפוחית שתן, כלי דם ועצמות. במעבדה שלי אנחנו עובדים על הלב וכלי הדם. אנחנו משתמשים במה שכבר קיים - לוקחים איברים מחזיר, ומנקים אותם בשיטה שפיתחנו, כך שנשארת מטריצה חוץ-תאית שאותה אנחנו יכולים להשתיל על לב פגוע. בעצם, אנחנו יכולים בעזרת לב של חזיר להשלים קרע בלב של בן אדם, וכך למנוע מצב של דום לב.
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי", הנמכר גם ברשת סטימצקי