הפסיקה התקדימית של בית הדין לעבודה בעניין פלאפון, שקידשה את זכויות העובדים להתארגנות, העלתה את הסעיף לאוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר. מאז הפסיקה פתח לין בקמפיין שמטרתו להגביל את בתי הדין לעבודה, ומצא כמובן אוזן קשבת אצל כמה פקידי אוצר שכבר פנטזו על ביטולם.
ובאמת, למה צריך בתי דין שידונו בזכויות עובדים? הרי מדובר לכאורה בעובדים בלי זכויות, לשיטתם של כמה אנשים, וייתכן שביניהם לין.
המתקפה על מערכת המשפט התעסוקתית נתקלה באדישות וצביעות תקשורתית. פתאום כל מיופייפי הנפש, שמחלקים את הציבור לבני אור ולבני חושך, שרוממות בית המשפט העליון תקועה בגרונם, שמדברים גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה, גזענות, חופש ביטוי וחיזוק מערכת המשפט ושלטון החוק, התקשו לגלגל על לשונם בדל ביקורת על המתקפה של לין, המבקשת, למעשה, לקעקע ולפגוע בשלטון החוק.
זו הצביעות התקשורתית בהתגלמותה: כשזה מתאים לאג'נדה - אפשר להתייפייף ולהטיף לשלטון החוק, אבל כשזה לא מתאים - שלטון החוק יכול ללכת לעזאזל.
מערכת משפט, כל מערכת משפט, היא המצפון והמצפן הערכי והתרבותי של חברה נאורה. זה לא אומר שהיא צריכה להיות חסינה מביקורת. להיפך, מערכת משפט חזקה לא צריכה לרדוף את מבקריה, אלא לספוג את הביקורת בראש זקוף ולהגן על חופש הביטוי של נושאיה.
אבל זה לא המקרה של לין. הביקורת שלו לא רק מנותקת ומסוכנת, היא גם טיפשית והרסנית. היא משקפת הלך-רוח כוחני, דורסני, שרואה בעובדים מטרד, עול על המעסיקים, וזאת במעטה של סיסמאות כמו "שמירה על זכויות המעסיקים", "גמישות תעסוקתית" ו"פריון גבוה". כן, לשמור על זכויות המעסיקים ולכאורה לדרוס את זכויות עובדיהם.
מוטב היה לו לין היה שומר את ביקורתו לעצמו ולא פותח בג'יהאד נגד בתי הדין לעבודה, ולא רק בגלל העובדה שהוא הבעלים של חברת לין-ביכלר (במשותף עם אשתו), חברת כוח-אדם פרטית.
"חברת כוח-אדם" זה מושג נחמד, אסתטי, המסתיר את העובדה שמדובר בחברה המתווכת-סוחרת בעובדים, והכל בצורה חוקית למהדרין. אלה חברות המייצגות את התופעה המכוערת של עובדי קבלן, של "שירותי עבודה" חיצוניים בתוך רמיסה גסה של עובדים חלשים, לא מיומנים - מעובדי ניקיון ועד פועלי הסעדה ומאבטחים - ובכך שוללות מהם לכאורה את הזכות הבסיסית של כל עובד: להיות מועסק באופן ישיר במקום עבודתו.
השימוש במתווכי עבודה ובסוחרי עובדים שגוזרים קופון שמן מאוד (עמלה ברוטו של 20%-30% על כל עובד) הוא חלק מהתעמולה ששטפה את הארץ ועניינה הצורך ביעילות, בגמישות ובניידות של עובדים. מצער עוד יותר שהאחראי הראשי לתופעה הבזויה הוא הטייקון הגדול מכולם - מדינת ישראל, המעסיקה הכי גדולה במשק.
שיעור עובדי הקבלן במשרדי הממשלה מגיע לכ-20%-30% (נתונים מדויקים הרי אי-אפשר לקבל, כי האוצר מסתיר תמיד את הנתונים שלא מסתדרים לו). דווקא מי שאמור לייצג נורמות וסטנדרטים של העסקה הוגנת אחראי לתופעה העצובה הזאת, שלחברות כמו לין-ביכלר יש בה תפקיד מרכזי.
ביקרנו השבוע באתר האינטרנט של לין-ביכלר ונראה שהבנו למה הוא יצא למתקפה הבוטה שלו. ראשית, החברה שלו משרתת תאגידים גדולים כמו שטראוס, אינטל, סלקום, דיסקונט, yes, סופר-פארם, כתר פלסטיק, מוטורולה, הפניקס, נס ועוד - וזו כבר סיבה מספיק טובה שייצא להגן עליהם בחירוף נפש בכובעו השני כנשיא לשכת המסחר. אבל מה שפוסל את לין, דווקא לין, מלצאת נגד בתי הדין לעבודה הוא אופן ההעסקה והטרמינולוגיה של חברת לין-ביכלר.
שימו לב איך נוסחו מסלולי ההתקשרות של החברה לטובת לקוחותיהם (מצורף צילום מסך; ההדגשות בצבע הן שלנו). יש מסלול של השמה חד-פעמית, כלומר קליטה מיידית של העובד בארגון תמורת תשלום עמלה חד-פעמית וקבלת התחייבות מהחברה להעסקה מוצלחת (עמלה על עובד - מה זה אם לא סחר?). ויש שיטת ה"קוסט פלוס", מסלול העסקה זמנית מתמשכת שבו העובד מקבל את שכרו מלין-ביכלר, עם אופציה לקליטתו בארגון בהמשך. סליחה, אבל מה זה לעזאזל "העסקה זמנית מתמשכת"? אחר-כך יש שיטת הפיירול, שבה המעסיק קולט את העובד אבל מעביר אותו ללין-ביכלר כדי להימנע מיחסי עובד-מעביד "לכל משך זמן שהיא נדרשת לכך".
אפשר להבין מהניסוח באתר של חברת לין-ביכלר (גם אם היא בפועל לא עושה זאת) שהיא עשויה לעבור לכאורה על החוק עבור לקוחותיה הפוטנציאליים. הרי החוק קובע כי עובדי חברות כוח-אדם לא יועסקו עוד על ידיהן לאחר 9 חודשי העסקה. בתום תקופה זו, מזמין השירות חייב להחליט אם לקלוט אותו כעובד מן המניין בארגון או לסיים את העסקתו.
מה פשר ההבטחה "לכל משך זמן שהיא נדרשת לכך"? אה, הבנו. אולי הכוונה ל"זמנית מתמשכת...". הסעיף האמור בחוק אמנם לא כולל קבלני שירותים כגון שמירה, ניקיון, סיעוד והסעדה , אבל אוריאל לין מדגיש בעצמו שהחברה שלו היא חברת כוח-אדם ולא חברת שירותים כזאת.
ובכלל, מה זה כל המושגים המעוותים הללו - "עמלה חד-פעמית", שיטת "קוסט פלוס", "מסלול העסקה זמנית מתמשכת"? לא מפליא שהלוגו של לין-ביכלר והדמויות המעטרות את האתר הם אנשים חסרי פנים, מעין בובות. כאילו מדובר בחפצים, בכלים שאפשר להעבירם מצד לצד ב"העסקה זמנית מתמשכת" ולא בעובדים (אגב, גלשנו באתר של מנפאואר, שם לפחות יש פנים אנושיות).
השורה התחתונה: קודם שלין מטיף לחוק זכויות המעסיקים ולריסוק בתי הדין לעבודה, שיחשוף בבקשה את הדוחות הכספיים של לין-ביכלר לאורך השנים האחרונות. כך הציבור יוכל לדעת כמה הוא הרוויח מתיווך תוך כדי ניצול לכאורה של זכויות עובדים חלשים, למרבה הצער באופן חוקי לחלוטין.
העיתונאים ואפשטיין
הוא כלכלן מקצועי, הוא בעל יושרה מקצועית, הוא עובד מצטיין, כל חטאו היה אמירת אמת ועמידה על עקרונות מקצועיים. הדחתו מבישה, הדחתו מקוממת, הדחתו לא צודקת, לא נכונה ולא מוסרית, הדחתו מתאימה למשטרים אפלים, היא ספין עלוב שיסיט את האש לעבר מי שאינו אשם.
הוא שעיר לעזאזל, הוא שומר הסף, הוא משקף את תסמונת הש"ג. הוא איש המקצוע הכי טוב במשרד האוצר, הוא הגורם המקצועי הטוב ביותר שיש לאגף התקציבים בתחום בניית התקציב, הוא הקלף הכי חזק של משרד האוצר בתקופה התקציבית הכי קשה. הדחתו תהיה פגיעה בכלכלת ישראל (!) והתרסקות של אגף התקציבים (!).
הוא מכיר את רזי התקציב על בוריים, הוא יודע לנווט את דרכו היטב בכנסת, הוא חיוני מתמיד לקראת אישור התקציב, הוא נהנה מיוקרה מקצועית, הוא מנוסה מאוד, הוא היחיד בין בכירי אגף התקציבים שהיה אחראי על העברה בפועל של תקציב אחד לפחות. הדחתו היא סכנה של ממש לאישור התקציב הקרוב, הדחתו היא חוסר אחריות לאומית (!) רבותיי וגבירותיי: חייבים לחשוב על טובת המדינה!!! ולהחזיר מיד את הכלכלן המסור לתפקידו ומיד!
עד לפני שבועיים הציבור בכלל לא הכיר את אייל אפשטיין, סגן הממונה על התקציבים לנושאי מאקרו ותקציב. אחרי הדחתו והחזרתו לתפקידו עד לפרישתו המלאה, הציבור קיבל את הרושם שמדובר בגאון, אלוהי הכלכלה ואלוהי התקציב, שבלעדיו המדינה ותקציבה יתרסקו וילכו לאלף עזאזל.
הגלוריפיקציה של אפשטיין מביכה ופתטית, לא רק משום שהיא חוטאת לאמת (שום ארגון, כולל אגף התקציבים, לא בנוי על איש אחד, מוכשר ככל שיהיה, אלא על עבודה סיזיפית של צוות גדול של אנשים), אלא משום שהיא משקפת תהליך מסוכן של ריקבון תקשורתי.
הסיבה ש"פרשן" כלכלי בערוץ מרכזי בטלוויזיה ועוד עיתונאים מחצרו של אלוהים הדביקו לאפשטיין את שלל הדובשניות שהבאנו בפתיח, אינה קשורה בהכרח לתפקודו המסור, המקצועי והנשגב של אפשטיין בבניית התקציב, אלא אולי לדבר אחר לגמרי: תיאורי השבח הללו עלולים להחשיד את אפשטיין כסוג של "מקורב" למחלקי התשבוחות.
כולנו צריכים לקוות שאפשטיין לא הפך להיות "מקורב" יתר על המידה של העיתונאים, ולכן הם החזירו לו כגמולו בערימת מחמאות ודברי חנופה שהפכו אותו לאלוהים, למי שבמו-ידיו אמור להציל את כלכלת ישראל.
עיתונים ועיתונאים אוהבים הדלפות ומדליפים. האמירה הזאת נכונה לכל עיתונאי, לכל בעל טור ולכל גוף תקשורת - כי עיתונים מתפרנסים מהדלפות, כי הדלפות מביאות לשיפוט הציבור את העובדות ואת הדעות שאחרים היו מעדיפים להדחיק. אבל מדליפים הם לא ממש גיבורים. איש לא היה מספר לנו משהו בשו-שו אם לא היה רוצה לראות אותו שחור על גבי עיתון.
מקורות עיתונאיים ו"מקורבים" לא יכולים להפוך לחברים שלנו, והם לא עושים לנו שום טובות: הם עובדים עבור עצמם כדי לקדם את המטרות שלהם. אנחנו נותנים להם את הבמה, אבל זה לא מעניק למידע אמינות רבה יותר. זה בסך-הכול אומר שהם לא מעזים לראות את שמם מודפס בצמוד לסודות כביכול שהם מספרים לנו.
אפשטיין כנראה לא אהב את החריגה המסתמנת בגירעון התקציבי, ונראה כי עניין את חבריו העיתונאים בדאגתו. התוצאה היתה לכלוך וסימון האשמים לגירעון באגף התקציבים. סליחה, מי היה שותף מלא לבניית התקציב אם לא אפשטיין? איפה בדיוק הוא היה כשהגירעון התנפח? הוא "התריע"? היו ישיבות, וייתכן שאפשטיין התריע לפרוטוקול. אז מה? אם הוא חושב שמדובר באסון, אז בבקשה - שיתפטר, ומיד אחר כך יתראיין ויפרט את טענותיו בריש גלי.
לגופו של עניין, אגף התקציבים היה שותף מלא לאורך השנים לאג'נדה של נתניהו במתווה הורדת המסים ולא פצה פה. כשהגירעון התרחב, התחילו לצאת הכביסה המלוכלכת וההאשמות ההדדיות. ביבי טוען שקיבל אומדנים לא נכונים, הפקידים טוענים שהוא טעה במתווה המס ובזבז כספים על כל דכפין. מי צודק? בטוח שהאמת, תמיד, נמצאת אי שם באמצע, ולא רק אצל רפרנט באגף התקציבים שהפך בטעות לאלוהי התקציב של מדינת ישראל.
הסימבוזיה בין עיתונאים למקורותיהם הופכים למסוכנים כשהצדדים שותפים לקביעה ולקידום של אג'נדות פרטיות בכסות מזויפת של "טובת האינטרס הציבורי". זהו קשר בעייתי, נסתר מהציבור, לא רק משום שהוא אינו חושף שחיתות ממשלתית, אלא משום שהוא מקדם החלטות שמטרתן לשרת אך ורק קומץ עיתונאים ופקידים ולא ממש את האינטרס הציבורי והצרכני.
הסימבוזיה המסוכנת והאנטי-דמוקרטית הזאת הופכת אנשים שמעולם לא נבחרו על ידי הציבור למקבלי ההחלטות עבורו באופן הבא: הפקידים מקבלים במה ומאמרים מלוקקים, ובתמורה עלולים להפוך למריונטות של העיתונאים. כך נולדה לאוויר העולם ועדת בכר, שמעתה נקרא לה ועדת בכר לבזיזה הגדולה של הפנסיה, וגם ועדת הריכוזיות, שמעתה נקרא לה אחיזת העיניים וגניבת הדעת הגדולה של העשור (ועדה ששווקה לציבור כפתרון ליוקר המחיה ובפועל עסקה בפלפולים משפטיים על מבנה של חברות החזקה והשחיתה אלפי עמודים מיותרים).
למרבה השמחה, הציבור לא טיפש עד כדי כך, והוא הבין שריבוי הוועדות הללו לא נועד לשרת אותו אלא לסמאו בסיסמאות ריקות מתוכן. ישראל לא צריכה ועדות, היא צריכה החלטות - החלטות פרקטיות והחלטות על שינוי בסדר העדיפות בחלוקת עוגת התקציב. כל השאר זה רק כסות שנועדה לטשטש את הבעיות האמיתיות.
למרבה הצער, חלוקת העבודה הזאת חלחלה גם לחברי הכנסת, הצמאים לתקשורת חיובית ומוכנים לזמר בדיוק את מה שהעיתונאים מבקשים מהם, ולו כדי לקבל כתבה מלוקקת של כמה עמודים. זה קרה עם מספר חברי כנסת שמצאו את עצמם מחוץ למשכן בכנסת הנוכחית.
בכל מקרה, המסר לחברי הכנסת החדשים והישנים שהושבעו השבוע: אין כמו חשיבה עצמאית, היגיון בריא, שכל ישר והימנעות מהליכה עם העדר. באתם כדי לשרת את הציבור ולא כדי לשרת ולרקוד לחליל של עיתונאים שפיתחו לעצמם אגו חסר מעצורים.
eli@globes.co.il