"אריק שרון והאינתיפאדה השנייה", יום ב' 21:00, ערוץ 10
אם היה למישהו חשש שמא בואו של רפי גינת לערוץ 10 ישתיק את קולו הייחודי של רביב דרוקר, הרי שלפחות בינתיים החששות התבדו: נדמה כי בשבועות האחרונים נהנה דרוקר מחשיפה מוגברת בלוח המשדרים של הערוץ.
הערב (ב') יידרש דרוקר אל האינתיפאדה השנייה, לכאורה פרק חתום בתולדות מדינת ישראל: הימים הם ימי ברק, פסגת קמפ-דיוויד שנפתחת בניסיון לדחוק את ערפאת, תרתי-משמע, אל חדר המשא-ומתן, מסתיימת בפיצוץ. לרגל ראש השנה, מחליט אריק שרון, אז באופוזיציה, לעלות לרגל אל הר הבית, וההמשך ידוע: זה התחיל כמו האינתיפאדה הראשונה, עם התפרעויות ויידוי אבנים, אבל מהר מאוד נמשך לגל טרור חסר תקדים שאותו שרון נקרא למגר במבצע "חומת מגן".
רביב דרוקר חשב שדי בסיפור המסגרת הזה (דליקה שאולי לא הוצתה, אבל בוודאי לובתה, בידי מי שנקרא למגר אותה), כדי לפתוח בתחקיר. הוא צדק. בוודאי כשברקע יש "פרשיות זוטא" כמו "תסביך ערפאת" הידוע של שרון ועוד. חבל רק שהעד המרכזי בפרשה שרוי בתרדמת ואינו יכול לשפוך עליה אור או להציג את גרסתו.
מה שמדהים בעיניי הוא העדויות של ראשי מערכת הביטחון לשעבר. תופעת "הראשים המדברים" היא מעניינת לא פחות מהנושא עצמו: זה יכול להיות מאיר דגן נגד תקיפה באיראן, כרמי גילון וסיפורי הוויסקי, וכמובן, "שומרי הסף" המועמד לאוסקר.
נדמה כי ראשי מערכת הביטחון שלנו העניקו משמעות חדשה לביטוי "יורים ובוכים". איפה הם היו כאשר ביקורת פומבית שלהם, שלא לומר התפטרות זועמת, היו יכולות להשפיע על המציאות במקום לפרש את ההיסטוריה?