פרופ' רונלד דבורקין, מחשובי ההוגים המשפטיים בעשרות השנים האחרונות, הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, בגיל 81.
דבורקין עסק בתורת המשפט, ליברליזם, זכויות אדם ומשפט חוקתי, והשפיע רבות בכתיבתו על זרמים בפילוסופיה המשפטית המודרנית, ובכלל זה גם על כתיבתו והגותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס בישראל, פרופ' אהרן ברק.
"פרופ' דבורקין היה הפילוסוף המשפטי הבולט של דורו", ספד לו השופט גווידו קלברזי, לשעבר דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל וכיום שופט בית המשפט הפדרלי לערעורים בניו-יורק.
דבורקין נולד למשפחה יהודית בדצמבר 1931 בפרובידנס שברוד איילנד. הוא למד משפטים באוניברסיטת הרווארד באמצעות מילגה השמורה לבוגרי בתי-הספר הציבוריים של פרובידנס. בהמשך למד באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, על מילגת רודס היוקרתית, וקיבל תארים במשפטים משני המוסדות.
את רוב חייו חילק דבורקין בין ארה"ב לאנגליה. הוא שימש עוזר משפטי לשופט לנארד הנד בבית המשפט הפדרלי לערעורים בניו-יורק, ובהמשך דחה הצעה לשמש עוזר משפטים לשופט בית המשפט העליון האמריקאי הנודע, פליקס פרנקפורטר, החלטה שעליה הביע חרטה פומבית בהמשך. במקום זאת הצטרף לפירמת עורכי דין ניו-יורקית נודעת, "סאליבן את קרומוול", והתמחה בעסקאות בינלאומיות.
ב-1962 דבורקין הצטרף לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל, ופצח בקריירה אקדמית מזהירה, שהמשיכה אחר כך גם באוקספורד. הוא דחה הצעה מהרווארד והעדיף בהמשך את אוניברסיטת ניו-יורק, עוד לפני שהפקולטה למשפטים שלה הפכה לאחת המובילות בארה"ב, ובה נותר עד שלהי הקריירה שלו, ובמקביל לימד ביוניברסיטי קולג' בלונדון, אנגליה.
דבורקין מת בביתו בלונדון, בעקבות מאבק ממושך בסרטן הדם. הוא הותיר אחריו את אשתו השנייה, איירין ברנדל, שני ילדיו, אנתוני וג'ניפר, ושני נכדים.
המוסר - אבן-היסוד
דבורקין התעקש שמוסר הוא אבן-היסוד של פרשנות חוקתית. לדבריו, המונחים בחוקה האמריקאית בדבר חופש הדיבור, הליך ראוי של החוק ועיקרון השוויון בפני החוק, נוסחו במובהק בלשון מוסרית מופשטת - ולכן יש לפרשם במובנם הטבעי, כמבקשים לשלב עקרונות מוסריים במסגרת הגדרת גבולות כוחו של הממשל.
כתיבתו של דבורקין השפיעה רבות, בין היתר, על שופט בית המשפט העליון האמריקאי אנתוני קנדי, המשמש פעמים רבות קול מכריע בתיקים עקרוניים המוכרעים על-פי עקרונות מוסר בעליון האמריקאי, ושעשוי לשמש קול מכריע גם בשני התיקים העוסקים בנישואים חד-מיניים, שיוכרעו בחודשים הקרובים.
גישתו של דבורקין בתחום תורת המשפט ביקשה להזים את הפוזיטיביזם החריף שטבע המלומד הבריטי, הרברט הארט. רצה הגורל, ופרופ' הארט היה אחד מחברי הצוות האקדמי באוקספורד שבחנו את עבודת הגמר של דבורקין. הארט נבהל מעוצמת ביקורתו של הסטודנט האמריקני שלפניו, על הגישה שפיתח. רבים מספריו של דבורקין, שבהם פיתח את גישתו הנון-פוזיטיביסטית, הוקדשו לביקורת חריפה על הפוזיטיביזם של הארט.
שנים מאוחר יותר, לאחר שדבורקין ירש את כיסאו של הארט בקתדרה לתורת המשפט באוקספורד, נשא הארט הרצאה ובה ציטט מתוך עבודת הגמר המוקדמת של הסטודנט דבורקין, שאותה שמר אצלו.
חזון ערכי אחיד
אחד מספריו הנודעים של דבורקין היה "לקחת זכויות ברצינות" משנת 1977, ובו טען כי המשפט כולל לא רק חוקים אלא גם עקרונות, ובמקומות שבהם אין חוקים רלוונטיים להכרעה בסוגיות שעל הפרק, שופטים בוחנים את העקרונות המשפטיים והערכיים-מוסריים הטבועים בגוף החקיקה השלם, ובאמצעותם מגבשים את הכרעתם.
ספר משפיע נוסף של דבורקין היה "אימפריית החוק", משנת 1986, ובו פיתח את תורתו העצמאית, "משפט כיושרה". הוא טען כי על שופטים לגבש את פסיקותיהם כך שהחוק יהפוך קוהרנטי יותר וייראה כפרי חזון ערכי אחיד.
מנגד, קמו לדבורקין גם מתנגדים, מרביתם משתייכים לזרם המשפטנים הפוזיטיביסטיים, שטענו כי תורתו של דבורקין היא למעשה מסך עשן.
"כתיבתו של דבורקין סבוכה ביותר, ואולם בסופו של דבר הוא תמיד מגלה כי הגישה המוסרית הראויה לפרשנות החוקה מובילה לתוצאה שהליברלים מעדיפים", כתב עליו פרופ' רוברט בורק מאוניברסיטת ייל.
פרופ' ריצ'ארד פוזנר, גם הוא מחשובי ההוגים המשפטיים באמריקה כיום, המשמש שופט בית המשפט הפדרלי לערעורים בשיקאגו, טען כי כתיבתו של דבורקין "חלקלקה, פלגנית וצפויה, ומטרתה להביא להעדפה של תפריט הערכים השמאלני-ליברלי".