השם "יוסף פרץ" אינו אומר כלום לרובנו. רבים עד מאוד, לעומת זאת, יודעים מי הוא "יוסף המעצב". המדובר במעצב אופנה בעל שם, הידוע בעיקר בזכות עיצוב שמלות כלה וערב. השמלות שהוא מעצב נמכרות תמורת סכומי כסף נכבדים. מותג.
אותו יוסף היה מעורב בהליך משפטי, אשר בו ניתן לפני זמן קצר פסק דין חשוב של בית המשפט העליון. בפסק הדין הדגיש בית המשפט את חשיבות ניסוחו הנכון של כתב התביע, הפותח את ההליך המשפטי ואת התוצאות הקשות שעלולות לנבוע מניסוח קלוקל שלו.
כתב התביעה וכתב ההגנה הם המסמכים שבהם קובעים התובע והנתבע את גדר המחלוקת העובדתית הנטושה ביניהם ושאותה הם הביאו להכרעת בית המשפט. טענה עובדתית מהותית, שלא נכללה בהם, לא תוכל להיטען לאחר מכן במהלך המשפט. את הסעד הנתבע מבסס, כמובן, התובע על הטענות העובדתיות, הנטענות על-ידו והמקימות לו, לטענתו, את עילת התביעה ואת הזכות לסעד.
המיזם העסקי לא צלח
בשנת 2007 התקשרו יוסף המעצב ועופר אוחנה במיזם עסקי עם המשקיעים דוד דרור וצביקה אסור. ביחד הם הקימו חברה בשם "יוסף דיזיינר בע"מ", והחנויות שהופעלו על-ידי יוסף ואוחנה הועברו לחברה. למרבה הפלא, עסקי החברה לא צלחו. לפיכך, בשנת 2009 נכרת הסכם פירוד, שבו נקבע כי כל מניות החברה תירשמנה על-שם דרור ואסור, והחנויות יוחזרו לבעלותם של יוסף ואוחנה. עוד נקבע באותו הסכם, כי שם החברה ישונה לשם אחר, שאינו מזוהה עם השם "יוסף".
באותו הסכם נקבע עוד כי "צד שיפר הסכם זה יהיה חייב בפיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך של 200,000 שקל".
משחרף עריכתו של הסכם הפירוד נתגלעו מחלוקות בין השותפים, ודרור ואסור לא קיבלו לידיהם את כל מניות החברה הכושלת, כקבוע בו, הגישו נגדם יוסף ואוחנה תביעה, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור עליהם להשתמש במותג "יוסף" בניגוד להסכם. בתביעתם (בה הם יוצגו בידי עו"ד לימור קלהמר ואסף גילר) הם התמקדו בעיקר בטענה בדבר עשיית שימוש אסור בשם המותג "יוסף". בנוסף לפיצויים בגין כך, הם תבעו גם את הפיצוי החוזי המוסכם, בסך 200 אלף שקל.
שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, איתן אורנשטיין, קבע כי בהתכחשותם להסכם הפירוד ובסירובם לקבל את מניותיהם של יוסף ואוחנה בחברה, הפרו דרור ואסור את ההסכם. עם זאת, הוא דחה את תביעת יוסף ואוחנה לפיצויים בגין ייצור הבגדים ושיווקם על-ידי החברה, תחת שם המותג "יוסף", לאחר שקבע, כי הם לא הוכיחו שהחברה אכן המשיכה לעשות בו שימוש. מאחר שדרור ואסור, שהפרו את הסכם הפירוד, לא עתרו להפחתת הפיצוי המוסכם, כפי שהיו יכולים לעשות, חייב אותם אורנשטיין לשלם ליוסף לאוחנה את הפיצוי המוסכם במלואו.
דרור ואסור בחרו לערער רק על חיובם בתשלום 200 אלף שקל, הפיצוי המוסכם. בערעורם לבית המשפט העליון, טענו באות-כוחם, עו"ד אורלי גיא ושירי גלאון, טענה משפטית מעניינת. על-פי הטענה, השופט אורנשטיין פסק את הפיצוי המוסכם בשל כך שדרור ואסור סירבו לקבל לידיהם את מניותיהם של יוסף ואוחנה בחברה. זו ההפרה שבגינה הוא חייבם בפיצוי המוסכם. אלא שלטענתן, עילת הפרה זו כלל לא נטענה על-ידי יוסף ואוחנה. טענה מעניינת.
"דין הערעור להתקבל", פתח השופט יצחק עמית (עמו הסכימו השופטים ג'ובראן ושוהם), והוסיף: "אין חולק כי המערערים הפרו את הסכם הפירוד, אך השאלה הצריכה לענייננו היא מה הייתה עילת התביעה בגינה נתבע הפיצוי המוסכם".
הוא הזכיר, שלמרות שהפיצוי המוסכם הוא חלופי לפיצויים, הקבועים בחוק ושמטרתם לפצות את הצד המקיים את החוזה על הנזקים וההפסדים, שנגרמו לו כתוצאה מהפרתו על-ידי הצד השני, הרי לעיתים ניתן לפסוק פיצוי מוסכם בנוסף לפיצוי הרגיל. כך ניתן לעשות כאשר הפיצוי המוסכם לא התייחס לאותה הפרה, שבגינה נתבע הפיצוי הנוסף. בשלב זה ראה עמית לאזכר את הדין, שלפיו כאשר בית המשפט מוצא, כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, מפאת הפרתו של ההסכם, הרי בהעדר טענה של הנתבע-המפר להפחתת הפיצוי המוסכם, יפסוק בית המשפט את מלוא הפיצוי המוסכם.
ואכן, דרור ואסור לא עתרו, בכתב ההגנה שלהם, להפחתת הפיצוי המוסכם. וברגיל, על הנתבע מוטל הנטל לעשות כן.
"אך לצד בחינת כתב הגנתם של המערערים יש לבחון את כתב התביעה", התקדם עמית. הוא הזכיר, שבכתב התביעה ובסיכומים, שהוגשו מטעמם של יוסף ואוחנה, הנושא של הפרת ההסכם עקב אי-קבלת המניות בחברה לא עמד "על ראש שמחתם". עיקר טענותיהם התמקד בכך שדרור ואסור, באמצעות החברה, המשיכו לעשות שימוש במותג "יוסף" (עילה זו נדחתה, כזכור, על-ידי השופט אורנשטיין). לא אחת נטען בכתב התביעה, כי "הודעת הנתבעים על כוונתם להמשיך ולייצר בגדים תחת המותג מהווה הפרה בוטה של ההסכם". יוסף ואוחנה אכן ביקשו, בכתב התביעה, כי בית המשפט יורה לדרור ולאסור לחדול מכך. עניין העברת המניות לא הוצג כעניין מהותי, שבגינו נתבע הפיצוי המוסכם.
"רשימת מכולת" של ההפרות
"יש להבחין בין סעד לבין עילה לבין עובדות המקימות את העילה", אחז עמית את השור בקרניו. "כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת 'צפנת פענח'", רמז לכינויו של יוסף בפי פרעה, מלך מצרים. "על תובע לפרט או להבהיר מהי ההפרה בגינה הוא תובע את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם", המשיך. כך, למשל, בהפרת הסכם מכר מקרקעין, על התובע לפרט מהי ההפרה הנטענת. האם אי מסירת החזקה במועד? שמא אי רישום הזכויות בספרי המקרקעין? ואולי ליקויים בממכר?
התובע אינו חייב לערוך "רשימת מכולת" של ההפרות, ולצד כל אחת מהן לעתור לסעד של הפיצוי המוסכם, קבע עמית, "אך לא סגי לטעון בעלמא הפרת הסכם כדי לחבר 'אוטומטית' את הפיצוי המוסכם לבין כל ההפרות לסוגיהן, הן כאלה שנטענו והן כאלה שלא נטענו".
עמית לא התעלם מזכותו של נתבע לדרוש פרטים נוספים בהתאם לתקנות. ובכל זאת, קבע כי דווקא לאור זאת שהסכם הפירוד קבע תניה גורפת של פיצוי מוסכם, היה על יוסף ואוחנה לפרט בכתב התביעה את העילה שבגינה נתבע הפיצוי המוסכם.
"קשה עד מאוד לאתר בכתב התביעה... כי הפיצוי המוסכם נתבע בגין עצם סירובם של המערערים לקבל לידיהם את מניות החברה", כך עמית. "כאשר עילת תביעה זו לא נזכרה, ולמצער 'נבלעה' בתוך המלל של כתב התביעה שהתמקד בטענה לשימוש מפר במותג, ניתן להבין את טרונייתם של המערערים כי הדבר השליך על הגנתם", הוסיף.
"נתבע מכלכל הגנתו בהתאם לאמור בכתב התביעה", המשיך עמית. לדידו, יתכן שככל שבכתב התביעה היה מצוין, כי הפיצוי המוסכם נתבע בגין אי ביצוע הפרוצדורה "הטכנית" של קבלת המניות על-ידי דרור ואסור, היו האחרונים מעלים את הטענה להפחתת הפיצוי המוסכם, או היו טוענים, שמדובר בתניה גורפת של פיצוי מוסכם, שאינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה. שהרי אי החתימה על שטרי המכר של המניות לא גרמה נזק ליוסף ולאוחנה.
באלה היה די לשם קבלת הערעור ולשם חיובם של יוסף ואוחנה בהוצאות בסך 40 אלף שקל. (ע"א 2161/11).