בהנחה שממשלת נתניהו השלישית לא תקרוס בשנה הקרובה, הקרב הגדול הבא בפוליטיקה הישראלית יתרחש ביוני 2014, אז יתקיימו הבחירות לנשיאות המדינה בהצבעה חשאית של חברי הכנסת.
למעשה, אקורד הפתיחה החל כבר בשבוע שעבר: ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להסיר את תמיכתו לתפקיד יושב ראש הכנסת מרובי ריבלין, שמילא את התפקיד בכנסת החולפת וראה בו מקפצה לנשיאות. את תמיכתו העביר נתניהו ליולי אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות בממשלה היוצאת, שקיבל פיצוי נאות על כך שלא מונה לשר בממשלה הנוכחית.
מינויו של אדלשטיין אמור לתת לראש הממשלה קרדיט בציבור העולים ובציבור המתנחלים, שממנו מגיע יושב ראש הכנסת הטרי, ובעיקר לאפשר לנתניהו ליהנות מאדם נאמן יותר, שלפי ההערכות יהיה נטול אג'נדה עצמאית כמו שהייתה לריבלין. אמנם אדלשטין חסר את הרקע ואת הניסיון של ריבלין, אבל כמו שממהרים להבהיר בליכוד, "אדלשטיין הוא גם לא דני דנון. בכל זאת מדובר בשר לשעבר, שכיהן פעמיים כסגן יושב ראש הכנסת והיה בעברו אסיר ציון".
כך או כך, הסרת התמיכה מריבלין משליכה באופן ישיר על ההתמודדות לנשיאות. בעיקר כי לכוחות העומדים מאחורי הצעד הזה יש אינטרס במינוי נשיא משלהם, לא פחות מאשר במינוי יושב ראש הרשות המחוקקת.
את הספינים ואת היצרים, מנת חלקם של כל המתמודדים לנשיאות, אפשר היה להרגיש כבר השבוע; וזוהי רק ההקדמה למניפולציות שנראה ככל שנתקרב לקיץ הבא. הנה כמה משחקני המפתח שילוו אותנו בשנה הקרובה, והמהלכים שמאחוריהם.
1. המורד | רובי ריבלין
עם היוודע תוצאות הפריימריז בליכוד, אמר רובי ריבלין לתומכיו שעם סיעה כזאת, לא רק שאינו רואה איך יוכל להיבחר לנשיאות, אלא גם שלא בטוח שיצליח להיבחר ליו"ר הכנסת.
ריבלין, שנבחר במקום השביעי, איבד את מרבית התמיכה בו בקלפיות שבהתנחלויות. שם בעיקר לא אהבו את התנגדותו ליוזמות החקיקה ששטפו את הליכוד, יוזמות שרבים מגדירים כבעלות אופי אנטי דמוקרטי, ושריבלין עצמו כינה "גל חקיקה עכור".
בליכוד גם לא הבינו מדוע ריבלין מגן על זכויותיה הפרלמנטריות של חברת הכנסת חנין זועבי, כשחברי הכנסת מהימין ביקשו לשלול את דרכונה הדיפלומטי בעקבות השתתפותה במשט המרמרה. "אתה נחמד, אבל מפרש את הממלכתיות בצורה לא נכונה", הסבירו לו הליכודניקים שמעבר לקו הירוק, "זה לא מתאים לנו". ריבלין, נעדר כוח פוליטי מאחוריו, עדיין קיווה שיהיה בסדר. הוא נתלה בסקרים של ארתור פינקלשטיין שחזו לליכוד-ביתנו 45 מנדטים, והאמין שבקונסטלציה כזאת יהיה לו ערך מוסף. ריבלין, על ההדר הז'בוטינסקאי שלו, היה מתפקד אז כעלה תאנה גדול בסיעה ששברה חזק ימינה והוקיעה מתוכה את כל מי שזוהה עם האגף הליברלי המתון.
אלא שבבחירות קיבלו הליכוד-ביתנו רק 31 מנדטים, ונתניהו קיבל את הלגיטימציה הליברלית מצירופם של ציפי לבני ושל יאיר לפיד. התקווה האחרונה של ריבלין נגוזה.
הבטחה כתובה מנתניהו נראה שאין לריבלין. אבל מדהים לגלות שבסביבתו מתייחסים לכתבה שפורסמה באוקטובר בישראל היום - שלפיה ריבלין ימונה ליו"ר הכנסת ויתפטר בסמוך לבחירות לנשיאות - כאל מתווה הפעולה המועדף על ראש הממשלה: "הרי ברור שטקסט כזה לא מתפרסם בישראל היום ללא אישור 'הוועדה הרוחנית'", אומר אחד ממקורביו, "רובי האמין למה שכתוב שם". אם ההערכה הזאת נכונה זה כנראה היה אחד הצעדים של נתניהו כדי להרדים את ריבלין, שהביך את ראש הממשלה בעמדותיו העצמאיות.
בלא מעט מקרים שבהם ציפה ראש הממשלה לשיתוף פעולה מריבלין, למשל סביב העברת התקציב, התגלה יו"ר הכנסת כפרטנר מאכזב: הוא תקף את חוק ההסדרים, פעל בפומבי נגד מינויו של יוסף שפירא - מועמדו של נתניהו לתפקיד מבקר המדינה (שנבחר בסופו של דבר), והפעיל את כובד משקלו נגד הצעות חוק שקידם הליכוד. ולא פחות מזה, ריבלין הרגיז את אשת ראש הממשלה כשאמר בישיבת הקואליציה לפני שנתיים וחצי, "אצלי, אשתי לא ממנה אנשים".
בליכוד-ביתנו לא מתרשמים מקולות הנהי שמגיעים מסביבתו של ריבלין. "איך הוא יכול לקרוא למהלך הזה פגיעה בדמוקרטיה?", אומר גורם במפלגה. "מה, לעזוב את תפקיד יו"ר הכנסת אחרי שנה למען הנשיאות זאת לא פגיעה בדמוקרטיה? התפקיד לא רשום על-שמו בטאבו, ואין סיבה שגורלו הפוליטי יהיה שונה מזה של חבריו דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן. רובי לחלוטין שייך לפיינשמקרים שנשארו בחוץ".
ההיעלבות של ריבלין נשמרת בטונים נמוכים, במקביל לתחזוק הקו הממלכתי שבנה אותו בתפקידו הנוכחי. הוא מבקש שיצביעו בעד אדלשטיין כדי שלא יצטייר כשנוי במחלוקת, ומסתפק בהימנעות מהצבעה במקום להצביע נגד. התלהמות פומבית לא תעשה לו טוב: לקח לא מעט זמן עד שהשתחרר מדימוי הליצן שאפיין אותו בשנות ה-80, כשסיפר בדיחות באולפני טלוויזיה, ועכשיו זה לא הזמן להשליך את המכובדות.
אם בכל זאת יחליט לרוץ לנשיאות ללא תמיכת נתניהו, אפשר יהיה לומר שזרעי הקמפיין נזרעו כבר השבוע: לא במקרה הדגישו תומכיו כיצד מנע חקיקה שהייתה עלולה לפגוע בשמאל, בערבים ובחרדים - בדיוק אותם קהלים שנותרו באופוזיציה, ושמן הסתם יתנגדו למועמד לנשיאות שיציג נתניהו. את החוקים שבכל זאת עברו בקדנציה שלו, הם נמנעו מלהזכיר.
האם ירוץ ללא תמיכתו הרשמית של הליכוד? על כך עונה אחד מאוהדיו המושבעים של ריבלין באמצעות תקדים מהעבר: אברום בורג החליט להתמודד על ראשות הכנסת ב-1999, על אף שראש הממשלה דאז אהוד ברק העדיף את מקורבו שלום שמחון. בורג אסף אז מספיק קולות במרכז המפלגה, ואילץ את ברק להעביר את תמיכתו אליו. אמנם מינויו של אדלשטיין הוא כבר עובדה מוגמרת, אבל המסר לגבי הנשיאות בהחלט עובר. השאלה היא אם מדובר בתוכנית עבודה או במשאלת לב.
2. הנוח | דוד לוי
דוד לוי, 74, יושב בשבע השנים האחרונות בביתו שבבית שאן. מה הוא חושב על מועמדותו לנשיאות? מה עמדותיו בנושאים שעל הפרק? את תגובתו לא ניתן היה להשיג, ולא זכורה התבטאות פומבית שלו בנדון. לוי כנראה סבור, בהנחה שהוא באמת מעוניין בתפקיד, שבעת הזאת עדיף לשתוק ושהאחרים כבר יעשו בשבילו את העבודה.
אחד מהם הוא ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס, הקשור ללוי בקשרי משפחה, ששמח להצהיר: "הליכוד צריך מועמד לנשיאות שבא מתוך האוריינטציה האמיתית של המפלגה - מהפריפריה, כמו דוד, שצמח בעיירת פיתוח ובנה את עצמו בעשר אצבעות. אני בטוח שיהיה לגביו קונצנזוס".
לוי לא הופיע בציבור בשנים האחרונות, והוא כבר לא צעיר. עד כמה הוא כשיר?
"הוא פעיל ושומר על עצמו. להזכירך, הנשיא המכהן מבוגר ממנו ב-15 שנה".
עד כמה הוא מעוניין בתפקיד?
"הוא עוד ממתין לראות לאן המערכת תלך. אני מאמין שנצליח לשכנע אותו כאשר נידרש לכך".
הוא צריך שכנוע?
"אני מעריך שבסוף הוא יהיה מועמד. מניסיונו רב השנים הוא יודע שאלה דברים שמדברים עליהם בסוף. לקראת סוף 2013 תתחיל העבודה המשמעותית".
ועדיין נותר לתהות אם לוי הוא מועמד של ממש או מועמד קש, שנשלף על-ידי נתניהו מעת לעת ומסית את הדעת מהמועמד האמיתי שיצוץ ממש לפני הבחירות.
נתניהו משתמש בלוי כשנוח לו: למשל, מקורביו הזכירו את מועמדותו אחרי העוקצנות שהפגין ריבלין כלפי שרה נתניהו; דוגמא נוספת היא ביקורו בביתו של לוי חודשיים לאחר פרישתו של משה כחלון מהפוליטיקה, כדי לאותת על מחויבותו של נתניהו לסמלים החברתיים שמאפיינים את הליכוד; וגם עכשיו עולה שמו של לוי במקביל לטענות על קיפוח המזרחים בחלוקת התיקים בממשלה. לא מפתיע, אם כן, שנתניהו נהנה לפלרטט עם הרעיון הזה. זה גם לא יזיק לתחזוק קשריו הטובים עם ביבס, ששימש כראש מטה הבחירות של נתניהו בפריימריז האחרונים.
מה שבטוח הוא שמודל הנשיאות שיביא איתו לוי יהיה נינוח מאוד, וספק אם יערים קשיים על ראש הממשלה, כמו שמסביר ביבס: "דוד לא בא ישר מהפוליטיקה. הוא כבר חזר הביתה, ומגיע לנשיאות בראש אחר ובסגנון אחר".
כמי שבא מהבית, הוא יהיה חייב יותר למי שמינה אותו, לא?
"מה יש לנשיא להיות חייב? זה ממילא תפקיד ייצוגי לחלוטין, אני לא רואה סיבה שהוא יהיה לעומתי".
האינטרס של נתניהו, אם כך, ברור. נותר רק לתהות מה לליברמן ולמועמדות הזאת. במסגרת ההסכמות שבין הליכוד לישראל ביתנו, הוחלט שמבחינה תפעולית הסיעות יפעלו בנפרד, אבל יאחדו כוחות בשתי הצבעות - הבחירות ליושב ראש הכנסת והבחירות לנשיאות. ריבלין כמובן רואה בכך הוכחה לקונספירציה שנרקמה נגדו כבר מזמן. אבל נניח לעניין האישי של ריבלין המאוכזב, ונתמקד בזה של ליברמן.
3. החזק | אביגדור ליברמן
מועמדותו של לוי לנשיאות מלווה בתקופה האחרונה באזכור מאמציו של אביגדור ליברמן בנדון. ההסבר הרווח: בתו של לוי, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, מוצבת במקום השישי ברשימת ישראל ביתנו; ראש המטה של ליברמן, שרון שלום, נשוי לסימה, בת נוספת של לוי, ופועל במרץ למען חמו. אכן, אין כמו קשרים משפחתיים כדי לדרבן לפעולה.
ועדיין, כדאי לאתגר מעט את ההנחות האלה. במפלגה כמו ישראל ביתנו, שבה ליברמן הוא ממילא שליט בלעדי, לא בטוח שלוי-אבקסיס באמת מאלצת אותו להתגייס למען אביה. נכון, היא נחשבת חברת כנסת מצוינת, שעשתה שירות טוב לדימוי של המפלגה בקדנציה החולפת, ועדיין קשה להאמין שליברמן יתגייס רק למענה.
שלום - היועץ שליווה את ליברמן בעסקיו הפרטיים ואף היה אחד החשודים בתיק חברות הקש של ליברמן, שנסגר לאחרונה - אמנם ראוי לתודה על הנאמנות שהפגין כלפי הבוס לאורך השנים; אבל לפאזל הזה צריכים להתחבר עוד כמה חלקים, כאלה שקשורים לתוכניותיו העתידיות של ליברמן לכיבוש הליכוד, בדרך לראשות הממשלה.
לא צריך חושים פוליטיים מחודדים כמו שיש לליברמן כדי להבין שהדרך לראשות הליכוד חייבת להיות מרוצפת בחיבוקים אמיצים לציבור המזרחי; אותו ציבור שבימיה של ישראל ביתנו כמפלגה מגזרית היה פחות בראש מעייניו של איווט. יש מי שאומר שהגעתו של ליברמן למשחקים של בית"ר ירושלים בוודאי לא מזיקים וגם לא אימוצה של משפחת לוי, תחילה אורלי ואחר כך דוד.
לוי, שנשלף מהחום של בית שאן, עשוי להפגין נאמנות כלפי מי שפעל למענו; וליברמן יודע להעריך נאמנות בעמדות מפתח החשובות לו. כשם שהתעקש על שליטה בתיקי אכיפת החוק בממשלה הקודמת, כך הוא מבין עכשיו את משמעותו של נשיא נאמן למהלכיו העתידיים.
ולא, האפשרות שהנשיא יעניק לו חנינה בתיק השגריר היא דווקא לא זאת שעומדת בראש מעייניו. זה שקוף מדי, וממילא ההערכות הן שליברמן לא יישלח לכלא גם אם יורשע במרמה והפרת אמונים.
ליברמן מעוניין בנשיא שידע להעניק לו מכובדות. זה יהיה חשוב לו כשר חוץ שנוי במחלוקת, שלא ירצה נשיא שיחתור תחתיו במגעיו עם העולם הגדול. קל וחומר כמועמד לראשות ממשלה שיכול להיעזר בלגיטימציה ובמידע הזורם אל נשיא מכהן. וחוץ מזה, למה שלא ימנה את לוי רק כי הוא יכול? גם זה חלק מהפוליטיקה.
4. הוותיק | פואד בן-אליעזר
מי שיכול פתאום לטרוף את הקלפים הוא בנימין (פואד) בן-אליעזר ממפלגת העבודה, זקן חברי הכנסת ומי שיכול להשיג קולות מכל סיעות הבית - אפילו את תמיכתו של נתניהו שעמו הוא מיודד. כרגע נדמה שהמשחק הוא בתוך הליכוד, אבל שנים של השקעה פוליטית מצדו של בכיר עסקני מפלגת העבודה יוכלו להפתיע את כולנו בקיץ הבא.
האם זה יקרה? בן-אליעזר ודאי לא היה מתנגד. כמו ריבלין, גם הוא לטש עיניים לתפקיד יושב ראש הכנסת, שכנראה היה מובטח לו אילו העבודה הייתה נכנסת לקואליציה. גם הוא הניח שהתפקיד הזה ישמש אותו כמקפצה לנשיאות.
זה עדיין יכול לקרות, אם שלי יחימוביץ' תודח ויושב הראש החדש יוביל את העבודה לממשלה. זאת לא נראית כרגע כמו סיטואציה סבירה (לא ההדחה ולא הקואליציה) אבל במערכת הפוליטית מגלגלים גם את התרחיש הזה ומעריכים שהוא יכול להפוך את פואד למועמד הקואליציה.
5. המיתולוגי | שמעון פרס
אם כבר מזכירים את זקן השבט, אי-אפשר להתעלם מהנשיא הנוכחי, שבאוגוסט הקרוב ימלאו לו 90. סביר להניח שרגע לפני גיל 91, יפרוש פרס אחרי קדנציה ראויה ויפה.
בחוק יסוד: נשיא המדינה נקבע כי תקופת כהונתו של הנשיא היא שבע שנים, וכי הוא אינו יכול להתמודד לכהונה נוספת - כדי למנוע מצב שבו נשיא מכהן ייאלץ לנהל קמפיין פוליטי. אבל אצל פרס, כמו אצל פרס, לעולם אי-אפשר לדעת. אם תצוץ יוזמה שתבקש להאריך את כהונתו, מפאת הכבוד שהוא מביא לנו בעולם בימים קשים אלה; מקורביו כמובן יגידו שהוא אינו עוסק בזה, אבל לא מן הנמנע שהוא עשוי לקבל מהלך שכזה בשמחה.
6. המנוסה | דליה איציק
חברת הכנסת לשעבר דליה איציק כותבת בימים אלה ספר זיכרונות, אבל אי-אפשר לומר שהפוליטיקה מאחוריה. איציק, שכיהנה כיושבת ראש הכנסת לפני ריבלין (מטעם קדימה), בהחלט רואה את עצמה כמועמדת לנשיאות. האם יהיה מאחוריה הכוח הפוליטי הדרוש? במערכת הפוליטית מטילים ספק, אבל מי ששוחחו איתה התרשמו כי היא מאמינה שיחסיה החמים עם חברי הכנסת יבואו לידי ביטוי במועד הבחירות, ושדווקא הריחוק שלה מהכנסת יוכל לעזור לה, כיוון שהוא יוריד מעל סדר היום משקעים ויריבויות ישנות.
איציק בעצם יצרה את המיתוס שיש קשר בין תפקיד יו"ר הכנסת לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שמילאה במשך כחצי שנה את מקומו של הנשיא דאז משה קצב, במקביל לתפקידה בכנסת. עד לנבצרותו הזמנית של קצב, לא שימש יו"ר הכנסת בתפקיד זה במשך תקופה כל-כך ארוכה ברצף.
התקופה הזאת המחישה עד כמה תפקיד יו"ר הכנסת עשוי לשמש מקפצה לנשיאות. איציק דילגה בין משכן הכנסת לבית הנשיא, השביעה שופטים ושגרירים, חננה אסירים; השתתפה בטקסים ואירחה ארוחות רשמיות, ובמקביל המשיכה לנהל ביד רמה את בית הנבחרים - תפקיד שהוא כשלעצמו מוגדר כנשיא קטן. זאת גם הסיבה לכך שריבלין התקשה מאוד לוותר עליו, כשהקרב על הנשיאות בפתח.
נדגיש כי מעולם לא נבחר לנשיאות אדם ששימש יו"ר הכנסת, אבל אחרי עידן איציק מצטייר החיבור כמו מרשם בטוח לניצחון, גם אם טרם הוכח ככזה. מעבר לכך, יו"ר הכנסת נמצא בתפקיד שמאפשר לתגמל חברי כנסת מכל קצוות הקשת ביד נדיבה. "אין חבר כנסת שלא נזקק פעם לעזרתו של היו"ר", הסביר השבוע חבר כנסת בולט, "הוא זה שקובע את סדר היום במליאה, כך שהוא יכול לקדם הצעה דחופה של חבר כנסת שהוא רוצה לפרגן לו, באותה מידה שהוא יכול לקבור אותה לתקופה ארוכה. שלא לדבר על אחריותו לתנאים: הוא קובע איזה חדר יקבל כל חבר כנסת, לאילו תנאים יזכו ראשי הוועדות, ומי ייצג את הכנסת במשלחות לחו"ל. מהפלטפורמה הזאת נדמה שנוח לרוץ לנשיאות, כי לצד הבולטות והממלכתיות יש לך גם מגע יומיומי עם קהל הבוחרים שיקבע מי יהיה הנשיא".
7. הטירונים | לפיד ובנט
בבחירות הקרובות לנשיאות לא נדע כנראה אם מקפצת היו"ר עובדת. ליולי אדלשטיין, שנבחר ביום שני לתפקיד, אין בינתיים שאיפות להתמנות לנשיא המדינה. מה שכן, ייתכן שכל השחקנים הוותיקים שהוזכרו כאן, בשר מבשרה של הפוליטיקה הישנה, יהפכו לבלתי רלבנטיים, או לפחות יפסידו את המערכה.
עדיין מוקדם להעריך איך ינהגו השרים יאיר לפיד ונפתלי בנט בסוגיית הנשיאות - אם יתמכו במועמד של נתניהו בשם הסולידריות הקואליציונית, או שהתיאבון שפיתחו במשא ומתן הקואליציוני יתבטא גם פה. לא מן הנמנע שבשם אותה פוליטיקה חדשה יבקש לפיד להציג מועמד מטעמו לנשיאות, כזה שאינו נמנה עם חברי הכנסת אלא משתייך לאקדמיה או מגיע מהשוק החופשי. אז יוכל לעלות שוב שמו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שיסיים את כהונתו בעוד שלושה חודשים, בהנחה שלא ימונה לתפקיד כלכלי בכיר בארצות הברית. אולי אפילו של איזו אישה, כי מינוי כזה תמיד נשמע נאור יותר.
לא מעט חברי כנסת מהליכוד שירצו לסגור חשבון עם נתניהו על כך שהשאיר אותם ללא תפקיד שר, ישמחו להצביע מאחורי הפרגוד נגד מועמדו של ראש הממשלה. אחרים, מסיבות דומות, יבקשו למחות נגד מינוי שליברמן עומד מאחוריו. כמו שזה נראה עכשיו, ובהנחה שמבנה הממשלה לא ישתנה מהותית עד לבחירות הבאות, החרדים, כנקמה בנתניהו שהשאיר אותם באופוזיציה, יצביעו נגד המועמד שיזוהה איתו. ומאחר שלכל המועמדים שמוזכרים כיום יש יחסים טובים עם הציבור החרדי, סביר שלא תהיה להם בעיה למצוא מועמד אחר לתמוך בו. כך שלמעשה הכול עוד פתוח.