- "אני מוכרחה לראות את 'כלוב הזהב'". אני רועדת ופי מקציף. "רק עוד פעם אחת".
- "מה יש לך עם התוכנית הזו?!", צועק עומר.
- "אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה", אני לוחשת. "רק עוד פעם אחת. אני רוצה לראות אם הם יצליחו לצאת מהכלוב".
אסקפיזם וטראש הם כמו קפאין וקראק. אתה מתחיל עם זה מתוך שעמום והתנשאות, ולרוב לא תצא מזה אף פעם. בחיי שבתור נערה מתבגרת צרכתי רק דברים טובים. הייתי פוקדת את הסינמטק, שורצת שעות בספריית הווידיאו. היה סרט צרפתי בשם "המולה וזעם" שראיתי אולי 20 פעמים, ובכל צפייה גיליתי בו דברים חדשים. הייתי מקליטה סרטים נדירים על קלטות וידיאו וכותבת עם טוש עבה ושחור על מדבקות את שם הסרט בכתב הכי יפה שיכולתי, ואז מסדרת את הקלטות בגאווה על המדף. ה-OCD שלי הוקדש כל כולו לאמנות. קראתי הרבה. הכרחתי את עצמי ללמוד כל יום מילה חדשה מלקסיקון לועזי-עברי ולהשתמש בה במשפט. זה היה חלק אינטגרלי ביום שלי. אקוטי אפילו.
אבל לאט ובטוח ויתרתי לעצמי. במקום לצוד את התוכן שלי, חברות הכבלים והלוויין עזרו לי לקבל אותו לתוך הווריד, והוא היה מלא במרשמלו ומרמלדה. צפיתי בכל מה שיש. סיפרתי לעצמי שזה הפוך על הפוך, שאני משקיפה מטעם על ההגמוניה, מקודדת את תנועת העדר. אחר כך הסברתי לי שהמוח בסך הכל זקוק למנוחה, בטלה, כמו תינוקות או חתולים שבוהים במכונת כביסה. לא שמתי לב שאני מתחילה ליהנות מזה, להתרגל לזה, להפוך לזה. כבר שכחתי מה זה סאבטקסט, מסתורין. סרטים זרים התחילו לעייף אותי. נהייתי עצלנית. למה לראות סדרה או סרט איכות אם יש "המירוץ למיליון" או "לעוף על המיליון" או "מי רוצה להיות מיליונר". אני רוצה! אני! הילדה הרעבה זללה ג'אנק ולמרות הבחילה נרדמה.
זהב של שוטים
בשנים האחרונות התחלתי גם עם משחקי המחשב - פוקר, זומא, שש בש, ספיידר סוליטר - תלוי במצב רוח. אלה כבר לא הקונסולות המוגדרות של פעם, היום המשחקים מתערבבים ביום-יום, בעבודה, במחשבות. כמה דקות של בריחה יכולות לגלוש לשעות. הם נותנים תחושת שליטה, מטרה, ניצחון, אבל זו אשליה. כשהמשחק נגמר אני תמיד בנקודת ההתחלה.
קשה לי לקרוא, כבר שנים שאין לי שקט. אני כמעט ולא מצליחה לשלב את הספר ביום-יום. אני רוצה לתת לו את הכבוד. לפנות בשבילו את הזוהמה. אני מדמיינת חוף בתאילנד, או בריכה תכולה במלון צחור. בינתיים, החיים העכורים עוברים.
פגשתי לא מזמן תימני זקן והוא סיפר לי על הצפרדע. "צפרדע שתשימי מתחתיה מים רותחים, מה תעשה?", הוא שאל. "תקפוץ", עניתי. "תקפוץ", הוא הסכים. "וצפרדע שתשימי בתוך מים קרים שאותם תחממי לאט, מה תעשה?". "תקפוץ?", שאלתי. "לא", הוא נענע בראשו, "מצפרדע כזו יש מרק צפרדעים".
לפעמים אנחנו לא מרגישים שינויים קטנים ונדמה לנו שלהישאר באותו מצב זה הכי בטוח, אבל לא לעשות את הקפיצה, יכול לפעמים להיות הכי מסוכן.
הקלות הפכה להרגל, הסימוא לטבע. אני יודעת שאני צריכה ללכת נגד עצמי, לא לעשות את הקל, לקחת אחריות על מה שאני צורכת, על ההרגלים, על הנפש. אולי אז סוף-סוף תהיה לי חירות אמתית.
שמעתי שעכשיו אפשר לשחק ב"כלוב הזהב" מהבית. הם לא מבינים שאין צורך, כבר שנים שאנחנו בכלוב.
הולך לי קלף
כבר שבוע שאני לא מאמינה למה שמדברים איתי. כבר שבוע שאני אומרת משהו אחד כדי להשיג משהו אחר. הסדרה "בית הקלפים" חרפנה אותי. הדרמה הפוליטית האמריקאית, שפותחה עבור ספקית התוכן נטפליקס, שחררה את כל 13 הפרקים שלה בבת אחת, וכמוה גם עשו הוט ויס ב-VOD. הסדרה, שנכתבה כמו סרט ארוך, היא בין הטובות שראיתי ובהחלט הכי שואבת.
כמי שסובלת ממחסור חמור בכישורים דיפלומטיים ואישיותה מבוססת על חוסר טאקט, התחלתי לחשב את מעשיי לאחור, לפתח פוקר פייס ולהתל בסובבים אותי. הקורבן הראשון הייתה נו*שקה החתולה, שלא הבינה למה הפסקתי לכרכר סביבה והחלה מתחנפת כאחוזת שטיון. הקורבן השני היה עומר, אתו פיתחתי בתמימות שיחה על שווארמיות, שגרמה לו להביא 2 מנות באמצע הלילה. התחנה הבאה, קריית הממשלה.
קפיצה קטנה לקובה
מי חשב שאשב בטרקלין עם אדם בשם חואן לואיס גונזלס, אלגום רום משובח ואעשן סיגר בשווי 250 שקל? האמת שאני, ולכן הגעתי ל"אלמה דה קובה" - הדיינינג בר הקובני החדש ברחוב הארבעה בתל אביב. למקום המושקע 12 שותפים, אחד קובני (להלן חואן), והשאר אנשי שוק הון שזיהו פוזיציה.
"כל מי שרוקד ומרכיב משקפיים הוא שותף?", אני שואלת את חואן תוך שאני בוחנת את הרחבה התוססת ומנסה להדליק סיגר. "לא!", הוא נזעק, "את זה אוכלים!". אני טועמת סיגר מעולה ממולא בשר סרטנים, שרימפס וגבינת שמנת, ומתיישבת ללגום ממוחיטו הבית, כשעכוז מחוטב משתקשק מולי. חואן מסביר שחלק מהגדרות התפקיד של צוות המקום הלטיני הוא לרקוד על הבר. אני בטוחה שהשותפים קוראים לזה מינוף.