פסק דינו של בית המשפט העליון, שדחה הערב (א') את ערעורה של משטרת ישראל על ביטול צווי הגבלת הגלישה לאתרי הימורים באינטרנט, מהווה אבן-דרך משמעותית. הוא מסייע לשרטט לא רק את גבולות סמכותה של המשטרה להרחיב את תחומי פעולתה באמצעות פרשנות מרחיבה של "תחומים אפורים" חקיקתיים, אלא גם את המחנות ההולכים ומסתמנים בבירור בבית המשפט העליון של העידן הנוכחי, במגוון תחומי פעולה שיפוטיים יסודיים - ובהם זכות העמידה, חופש הביטוי, וחשיבותם של כל אלה אל מול הצורך לאפשר לרשויות המדינה לפעול.
צווי הגבלת הגלישה לאתרי ההימורים הוצאו על-ידי המשטרה, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. בהודעת משטרת ישראל מאוגוסט 2010 נמסר כי הצווים הוצאו ביחס לשני אתרי הימורים - "ויקטור צ'נדלר" ו"סטאן ג'יימס". עוד נמסר כי "לאחר שליחת מכתבי ההתראה לספקי הגישה לאתרי ההימורים הללו, המודיעים על כווונת מפקדי המחוז להורות על מניעת הגישה אליהם מישראל, הוצאו צווי מניעת הגישה".
מי שעתר לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד הצווים לא היו בעלי האתרים עצמם, אלא איגוד האינטרנט הישראלי, שהודיע כי הוא מייצג את האינטרסים של הגולשים, ובהם חופש הביטוי שלהם וזכות הגישה למידע.
בית המשפט המחוזי הכיר בזכות העמידה של האיגוד וקיבל גם את טענתו כי החוק, המסמיך את המשטרה לסגור "מקום" שבו מתנהלים הימורים, אינו כולל גם סמכות לסגור אתרי אינטרנט, שכן "אתר" אינטרנט אינו "מקום".
העליון, שדן בערעור המשטרה, אישרר את פסיקת המחוזי, ואולם משמעות פסיקתו איננה כמובן התרת ההימורים באינטרנט, והשופטים מדגישים את חשיבותה של האכיפה הפלילית כנגד תופעה זו. ואולם הדיון התמקד בהיבט המינהלי ובסמכותה של המשטרה להגביל את הגלישה לאתרים אלה באמצעות צווים, על יסוד החקיקה הנוכחית.
הסמן הימני
ערעורה של המשטרה לבית המשפט העליון נפל בחיקם של 3 שופטים, שכל אחד מהם מייצג זרם משלו בבית המשפט העליון: הנשיא אשר גרוניס, והשופטים עוזי פוגלמן ונעם סולברג.
השופט הצעיר בהרכב - סולברג - המכהן בעליון מעט יותר משנה בלבד, רק החל את מסעו הארוך בערכאת השיפוט הבכירה, ואולם הוא הספיק להפגין כבר בכמה הזדמנויות כי אין בכוונתו לשקוט על השמרים, למתן את רוחו העצמאית בתקופה הראשונה ולספוג משהו מהמסורת והרוח של בית המשפט. במקום זאת הוא נוקט גישה עצמאית מופגנת ומסמן את עצמו כסמן הימני בעליון בשורת תחומים.
פסק דין אתרי ההימורים מסייע להבחין בכך. ערעורה של המשטרה נדחה ברוב של שני שופטים - פוגלמן וגרוניס - כנגד דעת המיעוט של סולברג. בתמצית, סולברג ביקש לקבל את הערעור ולהפוך את פסיקת המחוזי בכל אחד מהאדנים שעליהם נשענה.
בסוגיית זכות העמידה הוא קבע כי לא היה מקום לאפשר לאיגוד האינטרנט לשמש עותר ציבורי, במקום שבו הנפגעים הקונקרטיים - אתרי ההימורים - לא התייצבו בבית המשפט. הוא חלק על הגישה, שלפיה הגבלת הגישה לאתרי ההימורים מהווה פגיעה בחופש הביטוי, ופסק כי החוק דווקא מסמיך את המשטרה לסגור גם "מקום" וירטואלי.
סולברג יצא להפלגה ארוכה באוקיינוס האינטרנטי, תוך שהוא דן בשאלות הרות-גורל כמו - האם על בית המשפט לאפשר פרשנות יצירתית של החוק הקיים, בעוד המחוקק עושה מאמצים להדביק את ההתפתחויות הטכנולוגיות הצפונות בעולם האינטרנט. בשובו מן ההפלגה מסקנתו החד-משמעית היא שאין להגביל את המשטרה בהוצאת צווים כאלה.
על סמך פסיקותיו המצטברות של סולברג, ניתן לומר כי הוא חסיד הענקת כוח לרשויות השלטון להשליט את שלטונן.
הסכמת הספקיות
פוגלמן הוא ככל הנראה תמונת-הראי של סולברג, כמעט מכל בחינה. הוא יוצא לקרב הירואי על מעמדה של זכות העמידה, ועל ה"גישה המרחיבה שקנתה אחיזה" בפסיקת העליון בסוגיה זו; הוא מסכים אמנם עם סולברג כי ככל שנגרמת פגיעה בחופש הביטוי בהגבלת הגישה לאתרי ההימורים, מדובר בפגיעה שולית, וגם הפגיעה בחופש העיסוק עומדת במבחנים החוקתיים, אך שומר לעצמו זכות לקבוע אחרת במקרים עתידיים, שבהם סגירת אתרי אינטרנט תכלול פגיעה בחופש הביטוי בעוצמה כה גדולה, שתהפוך לשיקול גובר.
אלא שהמפתח לשיטת פוגלמן טמון בפרקטיקה של הטלת הפעולה על צד שלישי - ספקיות האינטרנט. אין מדובר באצילת סמכות לספקיות, שכן השלטון אינו מוסמך לאצול סמכות לגופים פרטיים, ואם מדובר בהיעזרות - יש צורך בהסכמה של הגורם שבו נעזרים, ואילו הסכמתן של ספקיות האינטרנט לא התבקשה כאן.
"אינני מקבל כמובנת מאליה את הנחת השופט סולברג שניתן לכפות על צד שלישי להפוך לידה הארוכה של המשטרה, ללא הסכמתו", הוא כותב.
"למחוקק פתרונים"
את ההפתעה בפסק הדין מספק הנשיא גרוניס. אפשר שמבחינות שונות גישתו קרובה לזו של סולברג, אך במקום שבו סולברג מוכן לתת מרחב פעולה למשטרה לשם התכלית של איסור ההימורים, שמרנותו הפרשנית של גרוניס פועלת כאן לחובת הרשויות.
בסוגיית זכות העמידה נוקטים הן סולברג והן גרוניס גישות לולייניות: בעוד סולברג טוען כי היה ראוי למחוק את העתירה כבר במחוזי, אך משהדבר לא נעשה, יש לדון כעת לגופו של עניין; מעדיף גרוניס להשאיר את שאלת זכות העמידה ב"צריך עיון", ולדלג היישר לשלב המהותי, כאילו מדובר באמרת-אגב.
את הצטרפותו התמציתית לעמדתו של פוגלמן שלפיה המשטרה אינה מוסמכת להוציא צווים מגבילי-גלישה הוא מסיים במילים: "למחוקק הפתרונים". (עע"מ 3782/12).