לפני שנים אחדות הועמד לדין נאשם באשמת אונס, ונגזרו עליו 9 שנות מאסר בפועל. לאחר שכבר החל לרצות את עונשו יצרה חוקרת פרטית שפעלה בשירות סנגוריו למתלוננת, וזו הוקלטה בעודה מודה שבדתה מלבה חלק מהתלונות נגדו. החומר הוגש לפרקליטות, וזו הסכימה לחדש את משפטו, שהיה כעת בשלב הערעור בעליון. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, שזיכה את הנאשם מחמת הספק על סמך הראיות החדשות. הנאשם שוחרר מהכלא לאחר שנתיים וחצי.
בד בבד, הגיעו ההקלטות לידי חברת החדשות של ערוץ 2. "חשבנו שיש אינטרס עליון לשדר את הקלטות כדי שהציבור ישמע", אומר עו"ד ד"ר ישגב נקדימון, היועץ המשפטי של חברת החדשות, בראיון ל"פירמה", "זה ממש סיפור קלאסי, כמו שאנחנו קוראים בספרים, על אדם שישב בכלא על סמך תלונה שהיא בחלקה כוזבת. על הקלטות היה צו איסור פרסום. פנינו לבית המשפט המחוזי, והרכב של שלושה שופטים דחה את הבקשה, אפילו בלי לקיים דיון. למה? הגנה על המתלוננת, פגיעה בפרטיותה וכו'.
"לא ויתרתי", ממשיך נקדימון, "הלכתי לבית המשפט העליון. המדינה הייתה פה בסיטואציה לא נוחה, היא הביאה להרשעת אדם, ואחר כך נוכחה לדעת שהייתה פה טעות. היה אינטרס ציבורי בשידור הקלטת, כי אנחנו כמדיום טלוויזיוני לא יכולים להסתפק בדיווח יבש, שהאיש זוכה שנתיים אחרי שהתחיל לרצות את עונשו בגלל ראיה חדשה שהתגלתה. אני רוצה להביא לציבור את הראיה. אני רוצה להשמיע, שזה דבר שאני לא יכול לעשות בעיתון. אני יכול לעשות את זה בטלוויזיה, שהציבור ישמע איך היא מספרת. אני רוצה לפרסם את זה בכלים שלי. למדיום הטלוויזיוני יש הדרך המיוחדת שלו להשפיע, במובן זה שברגע שאתה שומע את זה באוזניך אתה מבין את המשמעות בצורה הרבה יותר מלאה".
במקרה הזה, שופטי העליון היו קשובים לטיעון של כלי התקשורת, אף שהפרקליטות ניסתה להלך עליהם אימים בטענה שמקריבים את המתלוננת קורבן ל"מולך הרייטינג". השופטים עדנה ארבל, אדמונד לוי וסלים ג'ובראן נתנו החלטה שאזכרה את זכות הציבור לדעת, את אור השמש כמחטא הטוב ביותר, ואפשרו לערוץ לשדר את הקטעים המבוקשים מתוך הקלטת. "מצטטים הרבה את ההחלטה הזו בערכאות השיפוט השונות", מתגאה נקדימון, "אני מרגיש שעשיתי משהו בעל משמעות לטובת הציבור".
"אני לא צנזור"
מיום הקמתה של חברת החדשות, לפני קרוב ל-20 שנה, משמש ישגב נקדימון, 43, כיועצה המשפטי של החברה, למעט תקופה קצרה שבה כיהן כשופט בית משפט השלום בתל אביב, כהונה שממנה פרש כעבור קרוב לשנה. תחילה במסגרת משרדו של עו"ד חנן מלצר - כיום שופט בעליון - ואחר כך כעובד מן המניין בחברה. באחרונה יצא לדרך חדשה ופתח משרד עורכי דין עצמאי. אבל על חברת החדשות הוא אינו מוותר, וימשיך לשמש כיועץ המשפטי שלה.
"חברת החדשות של ערוץ 2 היא כלי התקשורת החשוב והמשפיע ביותר", אומר נקדימון, "ואני רואה את התפקיד של היועץ המשפטי כציר חשוב ביותר בעבודת המערכת, אפילו הייתי אומר סוג של וסת על הברז של זרימת המידע לציבור. לשולחן של היועץ המשפטי מגיעות הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר. מגיעים אליי נושאים רגישים ולא טריוויאליים, שבהם עולה השאלה אם יש מניעה משפטית לשדר, ואיך אפשר להציג את הדברים בצורה כזאת שהדבר יעלה בקנה אחד עם דרישות החוק ויגרום למינימום חשיפה משפטית לחברה.
תפקיד היועץ המשפטי בחברת החדשות, אומר נקדימון, מחייב עריכת איזונים בין אינטרסים שונים. "קודם כל, קיים האינטרס המובהק והברור של העיתונאי, המערכת והעורך, שרוצים לפרסם כמה שיותר. מצד שני, יש הכללים הנורמטיביים, החוקים וההלכות שגוזרים את הגזרה שבמסגרתה אתה פועל. ויש עוד צד לכל הדבר הזה, וזה נשוא הפרסום. בן אדם, חברה, רשות, שעלולים להיפגע. אתה צריך לשקלל את כל ההיבטים שקשורים לשלוש הצלעות הללו, גם מתוך אנושיות כלפי נשוא הפרסום".
- נראה שבשנים האחרונות שיעור הולך וגדל של העניינים החדשותיים והעיתונאיים עובר דרך פריזמה משפטית.
"נכון. אין יום שאני לא מעורב, זה יכול להיות למהדורה, זה יכול להיות ל-18:00, זה יכול להיות ל-17:00, זה יכול להיות ל'תוכנית חיסכון', זה יכול להיות ל'אולפן שישי'. בלי עין הרע, יש עכשיו מטען גדול של תוכניות, יש אינטרנט, יש ערוץ הכנסת שגם אותו חברת החדשות עושה, ואני גם היועץ המשפטי שלהם. זה היבט אחד. היבט שני הוא ייצוג החברה בערכאות אחרי השידור, והיבט שלישי הוא עתירות שאני מגיש לחשיפת חומרים. אחרי הרבה שנים של עבודה משותפת, המערכת כבר יודעת במה היא צריכה להתייעץ. זה לא שאני עובר על הליין-אפ, אני ממש לא רואה את עצמי כצנזור. אני לא עורך וידיאו, אני עורך דין".
- האם בתוך העצה המשפטית שאתה נותן, אתה כולל גם שיקולים עיתונאיים, שיקולי עריכה או רייטינג?
"נקודת המוצא שלי היא שאני צריך לסייע להם לפרסם כמה שיותר במגבלות החוק, ובאמת אני מאמין בזה. אני בהחלט רואה את השיקול העיתונאי, כי הוא הדבר שהביא את העניין הזה על שולחני, אני גם גדלתי בהוויה עיתונאית ונשמתי את זה (נקדימון הוא בנו של העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון, י"י). חלק גדול מהאייטמים יכולים להשפיע על זכויותיו וחובותיו של אדם אחר ולהצמיח לו איזושהי טענה. התפתחה פרקטיקה שהמערכת יודעת בדיוק על מה היא צריכה להתייעץ. ואם יש משהו שהיו צריכים להתייעץ ולא מתייעצים, אז אחר כך הם מבינים שהם היו צריכים להתייעץ".
"הכנסת מתערבת בחופש הפעולה של התקשורת"
הכנסת הקודמת, אומר נקדימון, הייתה חריגה בנטייתה לקדם חקיקה הפוגעת באופן בוטה בחופש העיתונות. כיועץ המשפטי של חברת החדשות בילה נקדימון שעות ארוכות בדיונים בוועדת החוקה, בניסיון להחדיר מעט היגיון לראשם של המחוקקים ולצמצם את הפגיעה הצפויה בפרקטיקות עיתונאיות מקובלות. "השתתפתי בהמון דיונים", הוא אומר, "ומכל דיון יצאתי יותר ויותר מוטרד לגבי העתיד של חופש העיתונות בישראל. הכנסת מתערבת בצורה הכי מרחיקת לכת שיכולה להיות בחופש הפעולה של כלי התקשורת".
דוגמאות? בבקשה. נקדימון: "התיקון לחוק בתי המשפט בעניין איסור פרסום שמות חשודים. במשך שנים חיינו לפי מסורת שהייתה מאוד נכונה בעיניי, שהכלל הוא פרסום שם החשוד והחריג הוא איסור הפרסום. כשהמחוקק נתן לבית המשפט סמכות לאסור פרסום שם חשוד אם עלול להיגרם לו נזק חמור, גם עם זה היה אפשר לחיות, כי זה פורש בפסיקת העליון בצורה מאוד ליברלית. אבל הכנסת חוקקה, ביוזמת הממשלה, שהיום אוטומטית במשך 48 שעות יש איסור פרסום על שמו של חשוד, אלא אם בית המשפט מחליט אחרת. אבל עד שאני מגיע לבית המשפט, כבר עברו ה-48 שעות".
יותר מכל, הכנסת דנה בהצעת החוק להכפלה פי כמה של הפיצויים ללא הוכחת נזק בתביעות לשון הרע, מ-50 אלף שקל ל-300 אלף שקל, ובנסיבות מסוימות עד מיליון וחצי שקל. "זה היה אחד הדברים הקשים ביותר בקדנציה הקודמת", אומר נקדימון, "בארצות הברית איש ציבור לא יכול לתבוע בלשון הרע אלא אם הפרסום הוא כוזב והיה זדון, בשם העיקרון של חופש העיתונות. אצלנו כל איש ציבור יכול לתבוע ומחייבים את העורך להכניס את התגובה במלואה. זה יכול להיות מכתב של 10 עמודים, ואין לך שום יכולת לפקח על התוכן שלו. התגובה יכולה לכלול דברי לשון הרע מפה ועד הודעה חדשה, ואני אהיה חייב לפרסם את זה בלי שום סינון או בקרה. זה לא מתקבל על הדעת".
- מה חברי הכנסת ירוויחו מהחקיקה הזו?
"לצערנו, בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי ציבור מוצאים את עצמם כנשואי חקירות, והם לא רוצים שהדברים יראו אור. אני בתור כלי תקשורת צריך לבוא לקבוצה של אנשים, שמחר עשויים להיות נשואי תחקיר שלי, ולעתור בפניהם שלא יפגעו בחופש שלי, אני צריך לבקש את חופש הפעולה. סיטואציה קשה".
- אתם מקבלים הרבה מכתבי איום בתביעת לשון הרע? יש התרחבות של התופעה?
"איומים תמיד היו, זה הולך ומתגבר כל הזמן. חופש העיתונות הוא אחד העקרונות הנעלים ביותר, וצריך כל יום מחדש להילחם עליו. אין שבוע שאתה לא מקבל מכתבים, יש ימים שאתה מקבל יותר ממכתב אחד ביום. יש מכתבים על מה שפרסמת, שאם לא תתנצל תוגש תביעה. אבל יש גם מכתבים שלפני הפרסום שאומרים 'דע לך, אם תפרסם תוגש תביעת ענק, באופן אישי, נגד העורך, נגד הכתב'".
- חוק איסור לשון הרע במתכונתו הנוכחית מספק לדעתך?
"בוא לא נקל ראש בחיוב של כלי תקשורת בגין לשון הרע, גם אם הפיצוי אינו גבוה. מבחינת הכבוד המקצועי, המוניטין של עיתונאי, שבית משפט יגיד 'חטאת בלשון הרע וזה לא היה האמת, או שלא היית תם-לב', זו סנקציה כואבת. מחייבים אותך להתנצל, סנקציה שבשביל עיתונאי היא לפעמים אולי יותר כואבת מאשר לשלם. לא צריך ישר ללכת לתרופות האלה של הפיצויים המטורפים, אפשר להשיג את המטרות גם באמצעים שאינם כספיים".
נקודות ציון נוספות בפסיקת בתי המשפט ביחס לחיסיון עיתונאי, עוברות לדעת נקדימון בפסק דינו של השופט עודד מודריק בנוגע לראיון שערך ערוץ 10 עם המתלוננת בפרשת קצב, א' ממשרד התיירות - שבו הוכר החיסיון גם על חומרי גלם של כתבה, ובפסק הדין בעניין צלמת "מקור ראשון" מרים צחי, שבו הרחיב בית המשפט העליון את החיסיון העיתונאי גם לתוכן המידע, ולא רק לזהות המקור. "העליון אמר 'החיסיון חל לא רק בהליך משפטי, אלא גם בהליכי חקירה'. זה חשוב מאין כמוהו. קודם זה היה מכוח הנחיות פנימיות של המשטרה, עכשיו זה מכוח פסק דין של העליון. זה פסק דין שמקדם את חופש העיתונות".
הכתבה המלאה - במגזין פירמה