"פעולות אלימות והרסניות המבוצעות על קבוצות בניסיון להפחיד אוכלוסייה או ממשלה, כדי שיקבלו את דרישותיהם" (הגדרת המונח "טרור", מילון וובסטר).
אתמול (ב') היה יום מוזר. הרגשתי שיש לי מה לומר, אבל משהו עוצר אותי. כשהבטתי סביבי ראיתי יותר מדי עיניים מפוחדות, לא רק של גברים, גם של נשים החוששות כי יואשמו באיזו בגידה מיסטית שאין ממנה חזרה.
בסופו של עניין כתבתי בעמוד של, בפייסבוק:
"אני מחבב מאוד את מרב קרקו. היו לנו שיחות נעימות ומצחיקות ובעיקר ציניות רבות בפטיו של 'גלובס'. עכשיו מרב אומרת שהיא 'מוציאה לאור' את 'הטרדת הסמסים' שספגה מעמנואל רוזן, כדי לסייע לנשים אחרות לצאת משתיקה לחשיפה. אוקיי, אני בעד, אבל לא במחיר הטיית האמת. והאמת, כפי שנתפסת בעיניי כרגע, היא שמרב מנסה לשים חותמת כשרות על שורת הראיונות האנונימיים של 'נפגעות עמנואל', בעוד שלה עצמה יש סיפור מאוד מינורי לספרו.
"אז הוא הציע לה ויסקי ואולי התעקש - ונכון, דפוס הפעולה דומה אם לא אותו דפוס ממש. כן (אנחת ייאוש): ייתכן מאוד שלפנינו עוד אדם דוחה, ללא גבולות. כל זאת בביצה הישראלית, שכל כולה נרקיסי מופת. ועדיין, כאשר משתמשים בסיפור קלוש אך עם שם ופנים כדי לאשרר שורה של סיפורים קשים יותר אך אנונימיים - הצדק נפגע. גם הנאשם נפגע - יותר ממה שראוי לו. כלומר, נחרץ דינו בבית הדין של פייסבוק, עוד לפני שהוגשה תלונה אחת למשטרה.
"אם זה המחיר שצריך לשלם כדי להעניק רוח גבית לנשים שותקות, אני רואה בכך עוול. אי-צדק. גם אם יתברר שמקומו של עמנואל רוזן בכלא, מנודה מכל אדם ובהמה. רוצים שיגיע לשם, חושבים ששם מקומו? היו הוגנים בדרך. אחרת, הכול מערבולת קונפורמיסטית.
"מצער להיווכח שכמה ימים אחרי פיצוץ פרשת רוזן, 'הפשע' המרכזי שבו הוא מואשם לכאורה הינו חיזור אובססיבי. הטרדה, מתקנים אותי מיד העו"דים. זה תלוי, אולי, בהקשרים של תקופה והלך רוח ציבורי. בקרתגו ורומא צלבו אנשים על פחות מזה. גם בארה"ב זה קרה לא מעט, תודות לשיטת מושבעים. ואנחנו?"
מופע טרור
מיד לאחר הפרסום התחילו לזרום אליי תגובות, בכתב ובעל-פה. הבנתי שאני לגמרי לא לבד. מה שהיה בגדר תחושה, אינטואיציה, היה לידיעה: לפנינו מופע טרור. קבוצת נשים נחושה, מודרכת על-ידי תחושת שליחות, יצאה למסע ציד.
אין לי כרגע שום דבר חכם לומר על אשמתו או אי-אשמתו של רוזן, אבל תחושתי היא שגוייסו נגדו כלי נשק לא קונבנציונליים, לא מוסריים ואולי גם לא חוקיים כמו האשמות אנונימיות בתפוצת פייסבוק.
המשטרה, ברייה חובבת תקשורת שכמוה, הרי כבר הודיעה אתמול בערב כי החלה לבדוק את פרשת רוזן, מה שלא מנע מהעיתונאית הדס שטייף לומר הבוקר בכנס פומבי: "עמנואל רוזן אנס! אני צריכה להוכיח את זה? שיתבע אותי".
למה אותה משטרה לא טורחת להעמיד את כתבת הפלילים במקומה ודורשת ממנה, בלשון נקייה כמובן, להניח לה לחקור ללא הפרעה?
התשובה ברורה. גם המשטרה כנראה, כמו כולנו, מתנהלת מתוך פחד. גברים חוששים להיתפס כשונאי נשים ומעודדי אלימות בין-מינית, נשים כאמור חוששות לצאת נגד "תא העיתונאיות" - וכולם יחד חוששים להגיד או לעשות משהו שיחרוג מכותונת המשוגעים שבה מנסים להלביש אותנו; כותונת שבה יכולה עיתונאית לקשקש בכנס קביעה חד-משמעית כמו "כשאדם מדבר גסויות בטלפון, זה פלילי. זו הטרדה מינית, ועל-פי חוק זה שנה מאסר".
שטייף ונוצת הטווס
כדאי שנוריד הילוך. חשוב שנחזור קצת לשפיות שאפיינה אותנו פעם, כלומר: לפני שבוע. והעובדות הן כאלה: 1. אם יתברר כי רוזן הוא אכן פושע מין, מקומו בכלא, והוא "הרוויח" במעשיו את מסע ההרס שניחת עליו; 2. עד אז, מסע הצלב האנונימי שהוא עובר אינו מתקבל על הדעת ומריח רע מאוד.
אם יש תלונות, צריכות להיות גם מתלוננות. אין דרך לעקוף את זה, ולא, לא מספיקה מישהי שקיבלה הזמנה כפולה לוויסקי בערב, אחרי העבודה. חיזור אובססיבי הוא פשע חמור רק בפני אלוהי הפתטיות. זה עלול להידרדר להטרדה, אבל לא בהכרח חייב להגיע לשם. ובדקויות האלה חי האלוהים המשפטי הקובע, זה של הצדק.
מעבר לכך, מטרידה אותי עוד מחשבה אחת לא נעימה: בישראל מתרחשות מדי שבוע, מדי יום, עבירות מין מזעזעות. נשים נאנסות, ילדים נמחקים מטור האנשים הנורמליים - הכול קורה כאן. גם כאן. זה פחות חשוב מרוזן?
ואם כך, למה כאשר הדס שטייף קיבלה זמן שידור בפינת הפלילים שלה, היא בחרה כמעט תמיד להביא לנו סיפורים "משעשעים" ו"מקוריים" בסגנון סיפורי מאולץ ועילג, כאילו דברים אמורים בחטיפים בין ארוחות? כאילו לא הספיק שהגנב גנב, הוא חייב היה גם להילכד בשירותים או ללבוש כובע עם נוצת טווס? ממש כמו רוזן ועובדת היותו מפורסם, אם חושבים על זה.