בינואר 2007 נכנס לתוקפו תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לכל נאשם שהתביעה מתכוונת לדרוש עבורו מאסר בפועל, לקבל סנגור ציבורי. המשמעות של צעד כזה, שקיים בארצות הברית כבר ארבעים שנה, היא שההגנה לה יזכה הנאשם במהלך המשפט תהיה על חשבון המדינה. כלומר על חשבונם של משלמי המסים, וזאת בלי קשר למצבו הכלכלי של הנאשם. הוא יכול להיות עני מרוד כשם שהוא יכול להיחשב כמיליונר. את שכר הטרחה ואת הוצאותיו של הסנגור הציבורי תממן המדינה.
ההנחה היא שאנשים שיש להם כסף לממן הגנה משפטית מכספם, ילכו ממילא לעורך דין פרטי, שאותו, בניגוד לפרקליט מהסנגוריה, ניתן לבחור. כשם שברגעים שבהם החיים תלויים מנגד מעדיפים רבים, גם מקרב מעמד הביניים, את שירותי הרפואה הפרטית על זו הציבורית, מתוך מחשבה שהמומחיות, הניסיון ואפילו היחס שווים את ההשקעה הכספית. אלא שדווקא התמקצעותה של הסנגוריה הציבורית במהלך השנים מאתגרת את ההנחה הזו. אם הסנגור הציבורי שאקבל, יעניק שירות איכותי לא פחות מאשר הפרטי, ומהלכיו עוד יעמדו בפני פיקוח פנימי של הסנגוריה, למה לבזבז עשרות אלפי שקלים על עורך דין פרטי?
שש שנים עברו מאז אותו תיקון לחוק, מספיק זמן כדי שאפשר יהיה לשאול אם מבחינה מוסרית וחברתית יש הצדקה לצעד כזה, או שיש לבחון מחדש את סדר העדיפויות ולהגביל את הייצוג רק למי שעומדים במבחני יכולת. האם מנצלים את הפריבילגיה הזו מי שיכולים להרשות לעצמם עורך דין פרטי אבל מעדיפים לשמור את הכסף לבר מצווה לילד או לטיול לחו"ל, בהנחה כמובן שיצאו ללא מאסר? ואם כן, האם זה באמת בעייתי כל-כך כשהתביעה מוציאה על חיקורי דין בחו"ל ושכירת מומחים סכומים לא מבוטלים?
אם נקודת המוצא היא שמדינה אמורה לספק משפט הוגן לאזרחיה, ובכלל זה גם הגנה ראויה - זו כבר אינה סוגיה שעולה רק מתוך האינטרס הצר והגילדאי של לשכת עורכי הדין, אלא דילמה שמתייחסת לאופן שבו אנו תופסים את סדרי העדיפויות של ישראל כמדינת רווחה.
עו"ד דרור ארד-איילון, שהיה בעבר חבר הוועדה המפקחת על הסנגוריה הציבורית והתמודד לפני שנתיים על תפקיד הסנגור הציבורי הארצי, מציג עמדה שמרנית לגבי הרחבת הייצוג. "הסנגוריה הציבורית הלכה רחוק מדי", הוא אומר ל-G, "אין סיבה שהיא תטפל באנשים שהיו הולכים לשוק הפרטי אלמלא הייתה מציעה להם בחינם את השירות. הגנה משפטית היא לא ביטוח בריאות, שבו כולם זכאים למינימום של שירות. המערכת לא נבנתה כקופת חולים משפטית, שבה כולם זכאים לייעוץ משפטי מינימלי. ברור לכולם היום שהסנגוריה הציבורית היא דבר הכרחי וחשוב, וטוב שהוקמה. השאלה היא אם היקף ההתפרסות שלה לא יצא מכלל איזון, כשהנתונים מצביעים על מעורבותה במרבית התיקים הפליליים במדינה".
ארד-אילון עוד שומר על איפוק בהשוואה לדימויים מעולם הרפואה שבהם משתמשים פליליסטים אחרים. למשל, עו"ד אבי אודיז, שגם התמודד על תפקיד הסנגור הציבורי הראשי. "במדינת ישראל בן אדם לא יכול לקבל אקמול בחינם, אבל עורך דין כן. ואחרי זה יאיר לפיד שואל איפה הכסף. יש אנשים שמכתב האישום נגדם אתה למד שיש להם כסף, נאשמים בעבירות כלכליות, יבואני סחורות, כאלה שהמדינה מבקשת לקנוס אותם בסכומים נכבדים. ועדיין הם מקבלים את השירות הזה בחינם".
ועו"ד אבי חימי, יו"ר הפורום הפלילי הארצי בלשכת עורכי הדין, מוסיף: "נגמרו כל התרופות שאפשר להכניס לסל התרופות? מה יותר ראוי? שאדם חולה יקבל סבסוד של תרופה או שחשוד בפלילים, בעל אמצעים, יקבל סיוע משפטי בחינם? בימים שבהם מורידים קצבאות ילדים צריך לשקול שוב את מי שזכאי לייצוג. כל העניין חרג מפרופורציה ואין שום סיבה שהציבור יממן את זה".
אמירות אמיצות או פופוליסטיות? סמנכ"ל עמותת ידיד, המשפטן ד"ר יובל אלבשן, בוחר באפשרות השנייה. "הדברים האלה הם שיא הדמגוגיה", הוא מגיב בכעס, "הגירעון של מדינת ישראל לא נגרם בגלל הסנגוריה הציבורית והטיעון של סל התרופות בכלל מוטב שלא ייאמר. למה בכלל לשים את הדברים האלה זה מול זה?".
- הכי השמיכה קצרה ומאיזשהו מקום צריך לקצץ.
"יש עוד כמה מקומות שאפשר לקצץ בהם כדי לעזור לחולי סרטן, לפני שמגיעים לסנגוריה הציבורית. כל הגישה הזו כאילו אנחנו עושים טובה לנאשמים בזה שאנחנו נותנים להם סנגור היא מוטעית. המערכת לא יכולה למלא את התפקיד שלה אם לא תהיה לאנשים הגנה. והאנשים שנעזרים בסנגוריה נמנים ברובם המכריע עם בני מעמד הביניים הנמוך ולמטה מזה. פעם הם היו מגייסים את כל הסביבה כדי לממן הגנה, והיו מגיעים ל'ידיד' כדי לבקש עזרה אחרי שמשכנו את הבית ולקחו הלוואות בשוק האפור. אין סיבה שאנשים ימכרו את הבית שלהם בשביל ייצוג".
- סליחה, אבל לא מדובר פה בל"ו צדיקים.
"ואם הם יזוכו? אז זה בסדר להרוס להם ולילדים שלהם את העתיד הכלכלי ולהפוך אותם לחסרי כול?".
- בגרמניה מי שהורשע, חייב לשלם את הוצאות הסנגוריה הציבורית.
"יודעת מה, גם אם האנשים האלה יורשעו, אין סיבה לנקוט צעד כזה. זה המחיר של חיים במדינה דמוקרטית. לא רוצים? בואו נוותר בכלל על ההליך המשפטי, נמנה שופט חוקר ונגמור עניין. גם היום יש מספיק אנשים שעדיין לא זכאים לייצוג של הסנגוריה הציבורית, אין כאן באמת חגיגה גדולה על חשבון הציבור".
- שולה זקן צריכה עזרה?
מאז הוקמה הסנגוריה הציבורית ב-1996 קיבלו נאשמים וחשודים בפלילים סנגור ציבורי על חשבון המדינה. מדובר היה בנאשמים שהועמדו לדין על עבירה שדינה לפחות עשר שנות מאסר; נאשמים שהועמדו לדין על עבירה שדינה לפחות חמש שנות מאסר והוכיחו על סמך מבחן הכנסה שנוי במחלוקת שאין ביכולתם לממן את הגנתם המשפטית; וכמובן גם בעלי מוגבלויות (אילמים, חירשים, עיוורים, חולי נפש ומוגבלים בשכלם), קטינים ונאשמים שבית המשפט הורה למנות להם סנגור. אליהם הצטרפו גם עצורים עד תום ההליכים ועצורים לתקופות קצרות יותר, שהציגו עצמם כחסרי אמצעים. עם השנים נוספו עוד תיקוני חקיקה שאפשרו לקבל שירות מהסנגוריה גם במקרה של משפטים חוזרים או ועדות שחרורים.
ההגדרות הכלכליות, שנדרשות כדי לקבל בחלק מהמקרים ייצוג, נחשבות לבעייתיות, ואולי בגלל זה גם בדיקתן היא רופפת וסלחנית למדי. נאשם בעבירה שדינה חמש שנות מאסר, במקרים שבהם ברור לכולם שלא יבקשו מאסר בפועל, נדרש להראות שהתא המשפחתי שלו מרוויח שכר שאינו עולה על כ-6,000 שקלים, שני שליש מהשכר הממוצע במשק. עד היום, מציינים בסנגוריה, נדחים אנשים שלא עמדו בקריטריון הזה, אף שגם זוג שמרוויח יותר מזה לא מסוגל לממן לעצמו הגנה יקרה.
מצד שני, כשבשלוש בלילה מבקש הסנגור הציבורי התורן מעצור שמבקש את סיועו, למלא הצהרת יכולת כדי שיוכל לייצגו לפני חקירה לילית, הזמן דוחק ואיש לא מסוגל לוודא את אמיתות הפרטים. אז נכון שבדיעבד נערכת בדיקה מדגמית לטפסים, אבל הייצוג ממילא כבר ניתן, ככה שלבדיקה אין הרבה משמעות.
גישה דומה קיימת לגבי הטיפול באגרות שגובה הסנגוריה בשנה האחרונה מכל מי שמיוצג על-ידה. אגרה נעה בין 300 שקלים ל-1,200 שקלים, תלוי בהליך. משמעותה התקציבית קטנה והיא נועדה יותר לסמל לקליינטים שיש ערך לשירות שהם מקבלים, ושאין להתייחס אליו בזלזול. גביית האגרות זכתה בעבר לביקורת ציבורית בטענה שלחסרי אמצעים, גם מאות שקלים הם הרבה מאוד כסף. וגם כאן מאפשרת הסנגוריה פטור לפי שיקול דעתה, מה גם שהסיוע המשפטי שהיא מעניקה, ממילא לא מותנה בתשלום האגרה. גבייתה מתנהלת במרכז לגביית קנסות ואגרות של רשות האכיפה והגבייה.
הרוח המנשבת מהסנגוריה היא שקטנוני להיטפל לזוטות כאלה, לא רק מהפן המוסרי, אלא גם משיקולי עלות תועלת. הסנגור הארצי הראשי ד"ר יואב ספיר אמר בעבר ש"המדינה כבר הבינה שניהול הליך פלילי עולה כסף ושסנגור הוא לא מותרות אלא הכרח לקיומו של משפט הוגן. כשם שיש תקציב לשופט, לתובע, לקלדנית ולמאבטח, כך ראוי שיהיה תקציב לסנגור. אני לא יכול להבטיח שמתוך 108 אלף הליכים שמטופלים אצלנו בשנה, אין מקרים שבהם היה אפשרי ייצוג פרטי, אבל אלה מקרים בודדים. והעלויות של בדיקת זכאות כלכלית יהיו גדולות הרבה יותר מהספיגה שלנו את המקרים הללו.
"כמי שחי את התיקים האלה, אין לי ספק שהלקוחות שלנו באמת זקוקים לשירות הזה. מספיק ללכת לאולם מעצרים כדי להבין מי האוכלוסייה שאנחנו פוגשים ביומיום. אלה שיש להם אמצעים עדיין הולכים לשוק הפרטי. מחקרים אקדמיים ונתונים שנאספו במשרד המשפטים כבר הוכיחו שאחוז הפונים לעורכי דין פרטיים נותר קבוע לאורך השנים. גם כשסמכויות הסנגוריה הציבורית מתרחבות זה לא על חשבון הייצוג הפרטי, אלא שניתן ייצוג למי שבעבר לא היה מיוצג בכלל".
ובכל זאת, יש תיקים שגם ספיר אולי היה מעדיף לשכוח. אחד מהם הוא ייצוגה של שולה זקן בתיק הולילנד על-ידי סנגור ציבורי. אחרי שנים של מאבקים משפטיים עם ייצוג פרטי, טענה זקן ערב פתיחת משפט הולילנד, שאין באפשרותה לממן מכיסה גם את המשפט הזה, וביקשה מבית המשפט שימונה לה עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית. ייתכן כי זקן, עובדת מדינה כל השנים, באמת לא יכלה להמשיך בייצוג היקר, אבל הפרסומים באותה תקופה על מסיבת בר המצווה המפוארת שערכה לבנה, הפכו את בקשת הסעד שלה מהמדינה לצורמת.
השופט דוד רוזן נעתר לבקשה, שהסתמכה בין השאר על בקשת הפרקליטות להשית על זקן מאסר בפועל, אם תורשע. אבל הביקורת הציבורית עדיין חגגה. עורכי הדין הפרטיים טענו כי זו עוד דוגמה לכך שידה של מערכת בתי המשפט קלה מדי כשמדובר במינוי סנגור ציבורי, כיוון שלנגד עיניהם עומדים ההתייעלות והניהול המהיר של המשפט, גם אם המחיר הוא מתן סנגור למי שיכול לממן אותו בעצמו. "אם השופטים היו צריכים לשלם שקל על כל מינוי שהם מאשרים בכזאת קלות, הם היו חושבים פעמיים", אומר עו"ד אודיז. "במקום לתת לנאשמים שהות לחפש עורך דין פרטי שיתאים להם ולכיסם, הם מוותרים בקלות רבה מדי, כדי לא לדחות דיונים".
ביקורת הושמעה גם על מינויו בחוזה מיוחד של עו"ד עופר ברטל, פרקליט שמתמחה בעבירות צווארון לבן לסנגורה של זקן. הסנגוריה טענה אז כי היקף התיק ואינטנסיביות הדיונים בבית המשפט הצריכו התקשרות מיוחדת, ודחתה את הרעיון שמינוי בתיק VIP שיקבל סיקור תקשורתי נרחב הצריך התקשרות עם פליליסט בכיר, שייצג את הסנגוריה בכבוד.
בדיון פנימי בסנגוריה, הסביר אז ספיר כי "ברגע שבית המשפט מינה לשולה זקן סנגור ציבורי, אנחנו מחויבים לקיים את החלטתו. ולמרות זאת בדקנו ככל הניתן, האם היא תשכור לה עורך דין פרטי". איך בדקתם?, נשאל אז ספיר, "שאלנו אותה אם היא צריכה עוד זמן, ביקשנו מבית המשפט להשהות את המינוי ולתת לה הזדמנות להסדיר ייצוג פרטי", הוא השיב.
"במקום שיש אופציה לייצוג פרטי, אנחנו משתדלים למצות אותו. למשל, במקרה של אליאור חן, שבו הגענו עד לבית המשפט העליון כדי להשיג שחרור מייצוג כיוון שלנאשם היה סנגור פרטי, ורק לוחות הזמנים מנעו ממנו לייצגו. במקרה של זקן השופט אפילו כעס על ההשתהות שלנו לצורכי בדיקת יכולותיה הכלכליות, כי רצה כבר להתחיל במשפט, והורה על מינוי לאלתר".
השיטה של ארגוני הפשע
עוד תיק שבסנגוריה לא אוהבים להיזכר בו, הוא ייצוגו של מאיר אברג'יל, שנמנה בעבר עם יעדיה הבכירים של משטרת ישראל, באמצעות עו"ד אייל שמחוני ועדי ארליך מטעם הסנגוריה הציבורית. אברג'יל, שיוצג במשך שנים על-ידי עורך הדין הפרטי אבי עמירם, קיבל לפני שנתיים וחצי בהוראת בית המשפט סנגור ציבורי, בתיק שסעיפי האישום שבו הם ארגון ועריכה של משחקים אסורים, עבירות מיסוי והלבנת הון. פרקליטו הוותיק עמירם, שהתבקש להתייחס להמרתו בסנגור ציבורי, הסתפק באמירה כי "מאיר הודיע לבית המשפט שלא יוכל יותר לממן עורך דין פרטי", וסיים מיד את השיחה.
מבדיקה שערך G עולה כי נציגי הסנגוריה שביקרו את הנאשם במעצרו, שמעו ממנו כי אין לו אפשרות לממן סנגור פרטי, כל נכסיו מעוקלים ואין רכוש על שמו. בדיווח שמסרו לאחר הביקור כתבו כי "ראוי לציין שבכתב האישום ישנו פירוט רכושו של הנאשם שאותו מבקשת המדינה לחלט, הכולל משק בכפר טרומן, דירת מגורים בלוד, רכב ב.מ.וו ומרצדס (מודל 99). הרכוש היה תפוס בידי המדינה ולא ניתן היה לממשו".
הסנגור הראשי ספיר הדגיש שייצוגו של אברג'יל עומד בקריטריונים של החוק והפסיקה. "החוק קובע שמי שהתביעה מבקשת להטיל עליו עונש מאסר בפועל זכאי לייצוג ציבורי", הוא התבטא כשנשאל בעבר. "במצב כזה או במצב של מינוי של בית המשפט אין לנו סמכות לעשות בדיקות נוספות. מה מצפים מאיתנו? שנפעיל את האינטרפול כדי לבדוק אם יש לו כסף בחו"ל? אין לנו סמכות כזו ואין לנו יכולת כזו".
בכלל, כשזה נוגע לארגוני פשע, היחסים עם הסנגוריה הציבורית מעניינים במיוחד. עבריינים בכירים לרוב יעדיפו את השירות הצמוד והדיסקרטי של עורך הדין שמלווה אותם שנים. בעוד שהחיילים הזוטרים יותר, המצורפים לאותו כתב אישום, יסתפקו בסנגורים ציבוריים, שלדברי עורכי הדין הפרטיים, מתיישרים עם הפרקליט הפרטי הבכיר, שמכתיב את קו ההגנה בתיק.
בסנגוריה לא אוהבים את הגישה הזו. לשיטתם, לא רק שהסנגוריה הציבורית נותנת לאותם חיילים של ארגוני פשיעה את הייצוג הטוב ביותר שקיים, היא גם מנטרלת את התלות שהייתה נוצרת לו כל חבורת הנאשמים הייתה מיוצגת על-ידי אותו עורך דין פרטי.
עד כמה הסנגורים הציבוריים באמת נוקטים קו עצמאי, כשאותו נאשם זוטר מבין שהעצמאות הזו עלולה לעלות לו ביוקר לאחר הזיכוי? כאן הסנגוריה כבר לא יכולה להבטיח הרבה, אף שאת הניסיון להשתמש בה כדי לצלם עשרות קלסרים על חשבון המדינה, ואז לעבור עם החומר לעורך הדין הפרטי, היא כבר הצליחה לגדוע, כשדרשה תשלום על צילום המסמכים לפני העברתם.
שמועה נוספת שספיר היה שמח לשים לה סוף, נוגעת לבעלי המרצדסים, שמבקשים לנהל את תיקיהם דווקא בסנגוריה הציבורית. את השמועה הזו שמזינים לא מעט פליליסטים, מבקש לקעקע דווקא עו"ד בכיר שמייצג באופן פרטי את בעלי הצווארון הלבן. "אלה שמגיעים במרצדסים, חונים אצלי ואצל החברים שלי, וגם בעלי הב.מ.וו ממשפחות הפשע לא מגיעים לסנגוריה", אומר אותו בכיר. "ואם כן, אז זה באמת ברמה אנקדוטלית. השימוש במרצדסים הוא חלק ממשחק הדימויים שמתקשר לשיח על הסנגוריה, שבו כל אחד רואה את הדברים אחרת. כמו שיש כאלה שיגידו שסנגור ציבורי מקרין תבוסתנות, אחרים יאמרו שהוא מייצר עבורם תדמית של מסכן שתשרת אותם במשפט".
שיטת מצליח פועלת גם בעוד היבטים. בשוק הפרטי טוענים כי יש עצורים שמתחילים עם סנגור ציבורי כדי להבין מי נגד מי בתיק, לפני שהם מחליטים להוציא כסף ועוברים בהמשך לפרטי. בסנגוריה טוענים שגם ההליך ההפוך מתקיים. "אנחנו אף פעם לא באים כתוספת", הסביר ספיר בדיון בלשכתו, "אין מאחורינו עורך דין פרטי שמייעץ בסתר. אם יש ייצוג פרטי, אנחנו לא בתמונה. מי שזכאי לייצוג על ידינו, פשוט זכאי לו, מבלי שזה בא על חשבון מיוצג אחר. כל מי שזכאי על-פי חוק יקבל ייצוג. אם המערכת רוצה לחסוך בעלויות, שתבצע פחות מעצרים. בתקופה שבה מפכ"ל המשטרה מבקש להגדיל את כמות המעצרים, צריך להבין שהגידול בייצוג הוא חלק מההשלכות הכלכליות של מהלך כזה".
הפליליסטים מאבדים פרנסה
תקציב הסנגוריה, שהחל עם עשרה מיליון שקלים, עמד ב-2012 על 174 מיליון שקלים. בסנגוריה מעריכים כי הוא לא צפוי לגדול השנה. אלא שגם הם לא יכולים לדעת בוודאות. מדובר במה שנקרא סעיף פרום בתקציב. מאחר שכל מי שזכאי לייצוג, רשאי לקבל אותו, ואין לדעת כמה יהיו כאלה במהלך השנה - אין לדעת לאיזה סכומים נגיע ב-2013.
מצב העניינים הזה משרת את הטענה שהסנגוריה הפכה עם השנים למוסד אימפריאליסטי שרק מחפש אלו עוד שטחים לכבוש. "הסנגוריה יכולה לטעון שהיא תשמח אם אנשים ימצו את האופציה של השוק הפרטי לפני שהם פונים אליה", אומר פרקליט בכיר, "אבל בפועל אין לה מוטיבציה אמיתית לנפנף קליינטים. ולא רק בגלל התקציב, שהוא באמת לא מאוד גבוה לכל תיק. אלא בגלל שכמו היאחב"ל, או הרשות להלבנת הון, גם היא נהנית לגדול ולהתפתח כדי להצדיק את קיומה.
"זה עניין של אגו ושל תפיסת עולם, ומאחר שבוועדה המפקחת על הסנגוריה חברים פרופ' דוד ליבאי, שבתקופתו כשר משפטים הוקמה הסנגוריה והשופטת בדימוס דליה דורנר, שהבייבי שלה הוא עניין הייצוג לכל אדם ופחות מטריד אותה אם שכר הטרחה של עורכי הדין הפרטיים ירד באלף שקל בגלל זה - קל לתפיסת העולם הזו לבוא לידי ביטוי. זו גם הסיבה לכך שספיר נבחר לתפקיד. מעבר לכך שמדובר באדם מוכשר שרואה בתפקיד הזה ייעוד ולא קרש קפיצה, הוא מחזיק בתפיסת עולם של מי שבא מהמערכת הזו, ולא של עורכי הדין הפרטיים שבאים עם אג'נדה ביקורתית יותר".
עו"ד ליבאי, ששותפו למשרד הוא פרופ' קנת מן, מי שהיה הסנגור הארצי הראשון, לא השיב לפניית G. דורנר השיבה כי "המצב הקיים תקין בעינינו. כשהגעתי למחוזי מהסנגוריה הצבאית נבוכותי לגלות שמשפטים מתנהלים ללא סנגור, ואני שמחה שהיום החקיקה מאפשרת אחרת. הטענה שהסנגוריה פוגעת בעורכי הדין הפרטיים היא פשוט לא נכונה. האיזון הקיים היום נכון בעיניי".
ואכן, אי אפשר בלי להתייחס לפגיעה בעורכי הדין הפרטיים, אלה שנמנים עם השורה השנייה והשלישית של המקצוע. לא מספיק בכירים מכדי להחזיק רק קליינטורה עצמאית, אבל גם לא זוטרים מספיק כדי להסתופף תחת כנפי המשרדים האחרים או לקבל בהכנעה את תעריפי הסנגוריה הציבורית, בהנחה כמובן שיתקבלו אליה, מצב שלבדו יוצר לא פעם מרמור.
ספיר, מצדו, טוען כי החלוקה בין הסנגוריה הציבורית לפרקטיקה הפרטית נותרת עקבית לאורך השנים, ואף מציג נתונים שלפיהם 800 עורכי דין חיצוניים עובדים מטעם הסנגוריה, ורק מאה הם שכירים שלה. מה שאמור להמחיש את גודל הפרנסה שמביאה הסנגוריה לשוק הפלילי כולו.
משפטן בכיר אחר מחזק את הדברים. "הסנגוריה באמת לא לקחה פרנסה, אלא אפילו הוסיפה", הוא מעריך. "מה שמפריע לפליליסטים הוא העובדה שהפרנסה שלהם תלויה עכשיו בהתחנפות לסנגורים המחוזיים. הם לא רוצים שהסנגוריה תיקח להם את הפרנסה, אבל גם לא ממש רוצים להיות חלק ממנה. העניין הוא שאי אפשר למנוע ייצוג רק בגלל שהוא יפגע במחירים של השוק הפרטי. זו תפיסה של ועד עובדים, שלא ראוי לנציגי הלשכה להוביל".
בשוק הפרטי לא מתרגשים מהעמדה המוסרנית הזו. מבחינתם, המלחמה על הפגיעה בשכר הטרחה היא לא עניין שיש להתנצל עליו. "זו לא בושה לרצות להרוויח כסף", אומר עו"ד חימי. "סנגוריה היא מקצוע של השוק הפרטי, ואין סיבה שהוא יולאם על-ידי המדינה. יש ערך לזה שאתה מייצג לקוח באופן פרטי, ללא מורא וללא משוא פנים, ולא תלוי בשום צורה במדינה, ודאי לא כלכלית".
לא חוזרים אחורה, בינתיים
הלאמת השירות היא אולי הטענה המשמעותית ביותר שמעלים בשוק הפרטי. ספיר מאמין ש"הסנגוריה עצמאית, ובמקום שיש התנגשות בין חובתנו למדינה לחובתנו ללקוח, כבר הוכחנו בבית המשפט שחובתנו ללקוח גוברת. כך מחייב החוק וכך אנו נוהגים. אחרת היינו חוטאים למטרה שלשמה הוקמה הסנגוריה הציבורית - מתן ייצוג איכותי לחסרי האמצעים".
בכיר בשירות המדינה מאשר את דבריו: "הניתוק בין הפרקליטות לסנגוריה והאיבה ביניהן כל-כך גדולים שבלתי אפשרי לטעון שיש כאן איזה שיתוף פעולה סמוי על חשבון הקליינטים. החומות נשמרות בצורה טובה. העמדה של הסנגוריה בתיקים עקרוניים והתייצבותה כידידת בית המשפט מוכיחות שהיא מצליחה לשמור על תפקידה גם בתוך האנומליה הזו".
אלבשן מאמין ש"דווקא היותם של הסנגורים הציבוריים פקידים של בית המשפט, גורם להם לפעול לפי ערכים שעורכי דין הפרטיים נוטים לשכוח כמו אחריות חברתית כלפי הקורבן, והסנגוריה הציבורית הציבה את הגבולות האלה מחדש. נכון שהלאמת המערכת היא בעייתית, והיה אולי נכון יותר שהסנגוריה הציבורית לא תהיה תחת אותה קורת גג של משרד המשפטים כמו התביעה. השאלה היא מה האלטרנטיבה?".
מנכ"ל משרד המשפטים ד"ר גיא רוטקופף אמנם עשוי לסיים את תפקידו בקרוב, אבל מצהיר שכל עוד הוא בתפקיד, לא תהיה הסגה בסמכויות הסנגוריה. "היו לנו על זה כמה דיונים עם האוצר, וגם שם הגיעו למסקנה שהמחיר הכלכלי שגובה הרחבת סמכויות הייצוג משתלם למדינה יותר מהמחיר שהיא משלמת על הליכים משפטיים שלא נגמרים בגלל היעדר ייצוג ועל יצירת מבחנים כלכליים מקיפים לבדיקת היכולת", הוא מסכם. "אני מבין את הקושי של עורכי הדין הפרטיים. אבל האם כרסום סמכויות הסנגוריה יביא למצב שבו עורכי הדין הפרטיים יציעו את אותו שירות במחירים סבירים? אני חושש שצעד כזה בעיקר יחזיר אותנו למצב שבו יהיו הרבה יותר אנשים לא מיוצגים".