מה שנסגר בישראל, נוהגים לומר, כבר לא ייפתח לעולם. זו הסיבה שלאורך שנים נדחתה ההצעה לסגור את רשות השידור ולפתוח אחת חדשה, בריאה ויעילה יותר. פרט להסבר זה, לא הייתה סיבה אמתית להמשיך ולהפעיל את השידור הציבורי כפי שהוא היום, ואף לנסות ולהבריא אותו באמצעים מלאכותיים. אך יום לאחר חתימת הרפורמה ברשות השידור חייבים לומר באופן ברור: לרשות השידור כפי שהיא היום, אין זכות קיום.
תוכנית ההבראה שנחתמה שלשום (א'), שעלותה 700 מיליון שקל - 100 מיליון מהם מקופת האוצר, אינה משרתת את הצופה הישראלי. היא רק מיטיבה את אחיזתה של קבוצת אנשים שלפתה בציפורניה את הרשות, ומרגישה כי כעת אין עוד כוח בעולם שינתק אותה ממנה. קבוצת אנשים שאודותיהם נערמים בימים אלה במשרד מבקר המדינה מסמכים על גבי מסמכים שדנים במינהל לא תקין, במינוי מקורבים, ובשאלות שעולות לגבי הפניות תקציבים.
הרפורמה שנחתמה תשפר את תנאי הפורשים מרשות השידור. היא גם תיטיב עם העובדים שיישארו ותשחרר יותר כסף שהיה אמור להגיע למסך והגיע למשכורות עם פרישת 700 מעובדי הרשות. ועדיין, יישארו ברשות השידור 1,200 עובדים - פי 4 מקשת, פי 3 מחברת החדשות של ערוץ 2.
האם יישארו העובדים הנכונים? האם התקציבים שיתפנו יגיעו לשוק ההפקה? לכל המפיקים? האם תשתנה תרבות ההפחדה וסגירת החשבונות של הרשות הציבורית הזו? האם כישורים ייחשבו ברשות יותר מקרבה לממונים? והשאלה המכרעת: האם לראשונה אחרי 20 שנה תהיה סוף-סוף תמורה אמתית לאגרה?
ככה לא בונים רפורמה
על השאלות האלה לא יכולה לענות תוכנית ההבראה, הרפורמה. הסיבה לכך היא שפג תוקפה. בשנת 2007, בימי היו"ר משה גביש והמנכ"ל מוטי שקלאר, יצאה חברת תאסק לערוך דוח ברשות השידור, שאמור היה להיות הבסיס לרפורמה.
מטרתה המוצהרת של הרפורמה אז הייתה - לנסח לרשות תוכנית ל-5 השנים הבאות. אלא שב-5 השנים שחלפו מאז רק המשיכו לדון על שינוי המתווה. ומאז, ברגע שהדוח הועבר לידי הנהלת הרשות, התנדפו להם חלקים משמעותיים בהצעת חברת הייעוץ האסטרטגי. לא סגירת תחנות, לא שינוי משמעותי במבנה הניהול, לא ניתוק מהדרג הפוליטי, לא הקמת מרכז שידורים בערבית בנצרת. מה שנשאר הוא בעיקר פיטורי העובדים, שיפור תנאי הנותרים (גם על כך יש מחלוקת) ומכירת הנדל"ן.
ההתפוגגות של דוח תאסק אינה מפתיעה. כמוהו התפוגגו דוח ורדי, דוח בראשית, דוח ליבני, דוח דינור, דוח סמסונוב, דוח א.מ.ן, דוח גרניט ודוח צוקרמן. כולם דוחות שנולדו ב-40 השנים האחרונות למען הבראת השידור הציבורי, כולם דיברו על רשות משוכללת, יעילה וחכמה, וכולם טורפדו על-ידי הנהלות שהעדיפו לקיים את הרשות כחצר הפיאודלית הפרטית שלהן.
לרשות השידור כפי שהיא היום אין זכות קיום, ולו רק בגלל העובדה שאין לה לגיטימציה ציבורית. הצפייה בה נמוכה, תשלום האגרה וגבייתה מקוממים, וההתנהלות בתוכה אינה עומדת בשום נורמות ציבוריות. לו רק היה לצופה הישראלי אכפת יותר, היה מתנהל כאן חרם אגרה. לו רק היה זוכר כמה חשוב הוא שידור ציבורי, כשהוא טוב.
ועכשיו, נראה כי השר הממונה החדש, גלעד ארדן, מבין זאת, וכמוהו גם פקידי האוצר. ודאי גם שר האוצר, שפוטר מרשות השידור בזמנו, מבין. הם שומעים את הקולות שאומרים שככה זה לא יכול להתקיים, ונדמה שהמעשה בפתח.
מעשה כזה לא יכול להיות שלם ללא ניתוק אמתי של תהליכי המינויים ברשות השידור על-ידי הממשלה - אם כל חטאת - ללא החלפה של הנהלת רשות השידור הנוכחית והזרמת דם צעיר וחדש אל מסדרונותיה. ואם בשביל זה צריך לסגור, אז תסגרו.