שבוע חלף מאז ש"פרשת הבכיר המטריד" הפכה ל"פרשת עמנואל רוזן", ויש לא מעט בלבול באוויר. האם לגיטימי לפרסם את השם בטרם הוגשה אפילו תלונה אחת במשטרה? האם התקשורת אשמה בכך שהיא עורכת לרוזן לינץ' בכיכר העיר, או אולי דווקא בכך שהתעלמה כל-כך הרבה שנים ממעשיו? כרגיל בישראל, איך שלא תסובבו את זה - תמיד התקשורת אשמה. לעיתים אפילו בדבר והיפוכו בו בזמן.
שורשי הבלבול נעוצים בעובדה שפרשת רוזן פוגשת את החברה הישראלית באחת מנקודות התורפה הוותיקות שלה: אותו אזור דמדומים שמשתרע בין הפלילי לנורמטיבי, אותה טריטוריה שבה מתבצעים מעשים שעדיין לא ברור אם הם אמורים להיות מטופלים על-ידי שוטרים, שופטים וסוהרים, אבל ברור שלא היינו רוצים שיתרחשו במקום העבודה שלנו. מעשים שנוגעים לדמותנו כחברה - אבל לאו דווקא למה שכתוב בחוק העונשין. עם אלה, באופן מסורתי, יש לנו קושי להתמודד.
כחברה, כתקשורת, יש לנו נטייה לחפש את הפתרונות הקלים: לקוות שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט יכריעו עבורנו. ישחררו אותנו מהצורך לשפוט.
אבל חברה בריאה לא צריכה לחמוק מהאחריות הזו. חברה בריאה לא צריכה לחשוש מדיון בנורמות שמעצבות את פניה. חברה בריאה זוכרת את כלל הברזל: לא כל מה שלא בסדר הוא פלילי; ולא כל מה שאינו פלילי הוא בסדר.
למען הגילוי הנאות, אציין כי בעבר עבדתי עם עמנואל רוזן. בשלב הזה אני לא מתיימר לדעת באיזו מחלקה של החיים נופלת פרשת רוזן: המשטרה תכריע אם יש בה היבטים פליליים שמחייבים המשך חקירה ואולי אף העמדה לדין. אבל חשוב לזכור כי הכרעת המשטרה נוגעת רק להיבטים הפליליים שהיו-או-לא-היו בסיפור הזה. ההכרעה בהיבטים הציבוריים והמוסריים הם כבר המנדט של כולנו: של התקשורת, של המעסיקים, של כל אזרח ואזרחית.
הביקורת שהוטחה השבוע בכלי התקשורת, בנוסח "איך אתם מעזים לפרסם בטרם הוגשה תלונה", נגועה באי-הבנה של תפקיד העיתונות. למרבה הצער, בחלק מהמקרים הטענות הללו הושמעו על-ידי עיתונאים. על-פי ההיגיון הזה, אסור היה לפרסם דבר על הרגלי השתייה והבילוי של שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב, פרסומים שחיסלו את הקריירה הפוליטית שלו, ובמקרה שלו אפילו לא היה חשד לפלילים.
מי שמציב את הרף הפלילי כקריטריון לפרסום עיתונאי, מציע בעצם לסגור את העיתונות בכלל ואת סוגת התחקירים בפרט. בשביל לדווח על חקירות שמתנהלות יש למשטרה דובר.
הבורות חוגגת
עיתון "הארץ" - ואחריו כלי תקשורת אחרים - עשה כאן בדיוק מה שעיתונות אמורה לעשות: אסף עדויות, אימת אותן כמיטב יכולתו, וביקש תגובה. כך מפרסמים תחקיר, כך מתניעים דיון ציבורי.
האם הדיון הציבורי אצלנו, בעיקר בעידן שלטון הפייסבוק, נוטה להיות קולני, פסקני ומתלהם? כן; האם חלק מכלי התקשורת תורמים לעיתים להגברה מוגזמת של הווליום? בהחלט כן; האם זו סיבה להשתיק אותם? חלילה וחס.
רוזן, אגב, מוזמן להשיב מאבק על המגרש הזה: הוא יכול להגיב, להתראיין, להציג את גרסתו, להגיש תביעת דיבה ולעשות את כל אלה גם יחד. לא מן הנמנע שזה עוד יקרה.
בסופו של יום, הדיון הטעון שפרץ כאן השבוע יוליד אולי משהו טוב: נראה כי עכשיו יותר מעסיקים, עובדות ועובדים יטרחו ללמוד מה בדיוק כתוב בחוק ההטרדות המיניות. כי שוב ושוב מתברר שהבורות בתחום הזה חוגגת.
אולי מקומות העבודה יהיו מעתה בטוחים ונעימים יותר לנשים; אולי מנהלים, במערכות התקשורת ובכלל, יקומו מחר כשהם נחושים לעשות את כל מה שניתן, כדי שלא יצטרכו לקרוא בעוד כמה שנים עדויות על אירועים שהתחוללו מתחת לאפם ולא טופלו בזמן אמת.