ניתן היה כמעט לשמוע את אנחת הרווחה הקולקטיבית עת הודיעה קבוצת פוטאש הקנדית על נסיגתה מרכישת מניות כימיקלים-לישראל (כיל) לעת עתה, בנימוק כי הזמן אינו מתאים למימוש ההזדמנות. הקש ששבר את גב הגמל היה כנראה הודעת שר האוצר יאיר לפיד, כי הוא מתנגד לעסקה. קדמו לכך חודשים של סקילת העסקה הפוטנציאלית בכיכר העיר הווירטואלית על-ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת.
אך למרות ההצהרות הלוחמניות והפופוליסטיות, טרם נעשתה בחינה נכוחה ושקולה של מאזן האינטרסים של עסקה כזו מנקודת מבטם של השחקנים הרלבנטיים. ננסה לבחון - ולהפריך - את הטענות העיקריות שהועלו נגד העסקה.
אין למכור משאבי טבע של המדינה תמורת נזיד עדשים - טענה זו בטעות יסודה. לא עומדת על הפרק מכירת נכס של מדינת ישראל. כיל קיבלה לפני שנים זיכיון להפקת אשלג מים המלח עד שנת 2030. עסקה שבה יועברו מניות כיל לגורם אחר (ישראלי או זר) לא אמורה לפגוע לרעה בזכויות של ישראל על-פי הזיכיון שבתוקף. נהפוך הוא.
זכות הווטו שיש למדינה מכוח מניית-הזהב שלה, יכולה לאפשר לה לשפר עמדה כבר כעת מול כיל בנושאים שונים, כגון שיעור תמלוגים, כמויות אשלג ומחיריו (מינימום או מקסימום), איכות סביבה ועוד. זאת, אף שחלפה רק כשנה מהגעת המדינה להסכם עם כיל על העלאת שיעורי התמלוגים וחיובה לביצוע קציר המלח ומימונו.
פוטאש היא מונופול המעוניין להגדיל את כוחו העולמי - אמנם פוטאש היא אחת השחקניות הגדולות בשוק ריכוזי ההופך לריכוזי עוד יותר.
ברם, הזווית הישראלית צרה יחסית, וניתן לאשר עסקה כזו בישראל תוך הצבת תנאי הגבלים עסקיים נאותים. מאתגר יותר יהיה למצוא פתרון הגבלי במדינות אחרות בעולם, לרבות אצל צרכניות האשלג הגדולות סין והודו.
כדאי היה לבחון עסקה כזו טרם שלילתה
העסקה תגרום לאבטלה בדרום ולהסטת הפעילות לירדן הזולה יותר - אכן, יש חשיבות רבה לשמירה על תעסוקת עובדי החברה, שרובם מדרום הארץ. בעסקת מכתשים-כמצ'יינה התעוררה שאלה דומה, וזו מצאה את פתרונה לשביעות רצון העובדים וההסתדרות. יש להניח שגם כאן יכול להימצא פתרון המעניק לעובדים תעסוקה בתנאים מובטחים לאורך שנים.
אין לתת ליזם עידן עופר לעשות "סיבוב נוסף" על-חשבון המדינה - חישוב גס יראה שציבור בעלי המניות (כלומר, כולנו במישרין או בעקיפין, דרך קרנות הפנסיה) ייהנה יותר מאשר עידן עופר ממכירת מניות כיל במחיר גבוה. בהתעלם מהחזקותיה של פוטאש בכיל (14%) ובשקלול החזקות הציבור ובנק לאומי בחברה לישראל (48%), מחזיק הציבור ביותר מכפליים זכויות כלכליות בכיל מהזכויות המיוחסות למשפחת עופר.
ייתכן כי לבעלי המניות של כיל כדאי היה במחיר מתאים - דווקא כעת - למכור את מניותיהם (או להחליפן במניות חברה אחרת). בלי שנידרש לניתוח עמוק, העלייה הדרמטית במחיר המניה בזמן שבו הייתה העסקה רלבנטית, מעידה כי המשקיעים אהבו אותה.
אם כך, נדמה שלכל אחד מהשחקנים הרלבנטיים היה אינטרס לקדם עסקה שבה תגדיל פוטאש את מניותיה בכיל, ולפחות כדאי היה להם לבחון עסקה כזו טרם שלילתה הפומבית.
ייתכן כי כמו בריקוד ואלס, פסעה פוטאש צעד אחורה טרם שתשוב לפסוע שני צעדים קדימה. ימים יגידו. השאלה תתעורר בכל מקרה שוב כאשר יתעניינו משקיעים זרים בחברות ישראליות גדולות. ככל שאנו מעוניינים לקבל החלטות ענייניות ולקדם השקעות זרות בישראל, כדאי לספור עד עשר ולבחון את העובדות לאשורן טרם שמפריחים לאוויר סיסמאות דמגוגיות.
הכותבת, עורכת דין, היא מומחית לממשל תאגידי ולעסקאות בינלאומיות ושותפה במשרד רון גזית רוטנברג ושות'.