לפני שלוש שנים קובי מימון דפק לעצמו את הברך, ולפני חודש, בכדורגל ("אין ברירה, אם גדלת בנתניה אתה משחק כדורגל, לא יעזור"), הוא סובב אותה שוב והכאבים חזרו בבום. עכשיו, הוא אומר, הוא צריך לעבור ניתוח. "כדי שאוכל לעשות סקי עם הילד".
ילד עוד אין, וגם אל תשאלו את מימון על זה, כי הוא עלול להתעצבן. "באים ושואלים אותנו, 'מה עם ילדים?'. מה זה עניינכם? מה אכפת לכם? מה אתם נכנסים לנו לחיים? וזה לא אנשים קרובים, מישהו שלא ראיתי חצי שנה בא ואומר לי, 'נו...'. אני תמיד עונה, 'ומה אם יש לי בעיה?', ואז הם מיד מתנצלים, ולא תשמע מהבן אדם הזה יותר".
אבל בחצי השנה האחרונה מימון וקרן שיניוק, אשתו בשנתיים האחרונות וזוגתו זה חמש שנים ("ראיתי אותה נכנסת לבית של חברים שלנו בטרנינג ועם גורת לברדור מעורבת, טאקי, הכלבה שלנו, ואמרתי, וואלה, זו חבילה שמתאימה לי"), כבר התחילו לחשוב בכיוון, וגם קצת מחפשים דירה גדולה יותר ובאזור ירוק יותר מהטבור התל-אביבי שבו הם חיים היום.
אנרגיה פנימית
הדירה והברך הן "התכוננויות". מימון אוהב לבוא מוכן, כמו שהוא מתאר את ההגעה שלו לסצנת הסטנדאפ התל-אביבי. הרבה אנשים מסתכלים עליו כמי שהמסלול שלו להצלחה היה קצר וקל למדי. אולי גם בגלל שהוא נותן תחושה שהעולם מונח לו בכף היד, ושזה מוצדק לגמרי.
"כשבאתי לתל-אביב הגעתי כבר עם מופע מוכן של 45 דקות, ואנשים לא הבינו מאיפה נפלתי. לא היה לי את הקטע של לבוא ולנסות חומרים בקאמל ולצמוח פה. אמרו 'מאיפה הוא בא בכלל, עומד על הבמה, דופק הופעה, קורע את הקהל, ואנחנו בכלל לא מכירים אותו'. אבל האמת היא שאני עבדתי בזה הרבה".
שלוש שנים עבד מימון בצוותי בידור באילת, ועוד שנה באונייה. הוא קורא לזה "שלוש שנים לימודים ושנה סטאז'. והיתרון הוא ששם אתה עובד בזה כל הזמן. לסטנד-אפיסטים בתל-אביב, יש כל מיני עבודות אחרות, ובסוף שבוע הם באים ומנסים את הבדיחות שלהם על הבמה לרבע שעה. אני הייתי במלון כל היום עם מיקרופון ביד, והקהל במלון, אין יותר תובעני ממנו, אוכלים לך טוסט מול הפנים בלובי. רק אם אתה טוב הם יתקרבו אליך".
למימון יש תכונה אחת מדהימה במיוחד, מעוררת קנאה: הוא בטוח לחלוטין שהוא הכי טוב. בין אם הוא צודק ובין אם לא, קשה לחשוב על תכונה שיותר כיף שתהיה לך מאשר שכנוע עצמי עמוק שאתה מעולה. הוא קורא לזה אנרגיה.
"לפעמים בקטעים האלה אני לא מכיר את עצמי", הוא אומר. הייתי אצל נומרולוגית והיא אמרה לי שיש משהו ששומר עליי. ב-2004, היה אירוע 'יומטוב', וגיל (גיל אוליאמרפל מסברס יזמות שבה חתום מימון, י"א) הביא אותי מאילת. היכל התרבות מלא, וב-00:15 אומרים לי לעלות. אני עולה לבמה, וכל הקהל שואג 'רועי לוי, רועי לוי!!!', שלטים באוויר. אמרתי, 'הלו! אני באתי אליכם מאילת, ועומד לתת לכם מופע שלא ראיתם כמוהו כל הערב, אז אני יוצא עכשיו, ואני חוזר ואתם מקבלים כמו אותי שצריך'. יצאתי וחזרתי, וכל הקהל צועק 'קובי מימון', ונתתי את הקטע שלי שהיה מעולה, אבל אם זה לא היה מעולה אז שום דבר לא היה שווה. ומתברר שעד היום הסיפור הזה מתגלגל אצל מפיקים ובברנז'ה.
"אז בקטעים האלה אני לא מכיר את עצמי, מאיפה זה בא לי. יש כוח, אנחנו קוראים לו אלוהים, לא יודע, אני למדתי בבית ספר דתי וזה מה שמקובל אז אני קורא לו אלוהים, אבל אנרגיה שדואגת לי שגם אני אביא את האנרגיה הנכונה".
הפרישה מ"צחוק מעבודה"
בילדות שלו, כמובן, מימון היה מצחיקן ("ברמה של שטותניק, בחבר'ה. היום היו קוראים לזה הפרעת קשב וריכוז, ממהרים לתת ריטלין, אני חושב שאפשר להסתדר בלי זה. לי זה עבד טוב"). הוא גדל במשפחה עם שתי אחיות מבוגרות ממנו ושני אחים צעירים (אחד מהם הוא שי מימון, כדורגלן ליגת העל, "השני עושה עכשיו את המסלול שאני עשיתי"), לאבא חשמלאי ואמא עקרת בית. הוא מתאר את הבית כמצחיק מאוד.
"אומרים שקומדיה באה ממצוקה, כנראה שהמצוקה שלי אחרת". למשפחה שלו, המורחבת, יש קבוצת ווטס-אפ שמשמשת בעיקר ל"צחוקים ובלאגנים. זה כמו ארוחת שישי כל השבוע". אחרי הצבא הוא ירד לאילת ומשם מסלול החיים שלו התגלגל לסטנד-אפ."כשהגעתי לתל-אביב, אמרתי לסוכן שלי, 'מי מרוויח הכי הרבה?'', והוא אמר לי שם ספציפי.
- מי?
"נגיד אחרת, שאלתי מי הכי טוב, והוא ענה, קטורזה, אסייג ומילר. שאלתי כמה הם עושים. הוא ענה לי מאות אלפי שקלים בחודש. ואני באותו רגע עושה 3,000 שקל ביום עבודה של 15 שעות באילת. ובאונייה 6,500 שקל. אז אמרתי, זה מה שאני הולך לעשות. באונייה, פעם אחת התעצבנתי על לקוח, הפכתי עליו שולחן ופיטרו אותי. אחרי שבוע התקשר אליי הבעלים ואמר לי שמארגנים של קבוצות הימורים מבטלים הגעה כי אני לא מופיע. החזירו אותי עם תנאים של רב חובל. אז ידעתי לאן אני הולך, ובאתי מוכן לתל-אביב".
- נו, והגעת לסכומים האלה שהסוכן שלך הזכיר?
"היום כן. ברוך השם".
*** הכתבה המלאה - במגזין "מנטוק"