תחושה מוזרה, זו שאני מחבב כל כך, הרגשה של מגלה ארצות. וזה מוזר משום שאני נמצא רק חצי שעה מתל אביב. רבע שעה מחיפה. ג'יסר א-זרקא, שם שכולכם מכירים, מקום שרובכם - שזה כמעט כולכם - לא הייתם בו מעולם.
המקום עם השלט, זה שצמוד לכביש החוף, שרואים אותו משם ולעולם לא נכנסים אליו. האמת שזה די מסובך, משום שבאופן מפתיע אי אפשר להיכנס לכפר מהכביש המזוהה עמו כל כך. צריך לנסוע בכביש 4 הישן, ואז, מתישהו, לפנות מערבה. תזהו מיד. לא תפספסו את העובדה שאתם בעולם אחר משום שהכניסה ליקום הנפרד של ג'יסר ברורה: רגע אחרי שעוברים את בית חנניה מסתיים לו הכביש החדש ומתחיל זה המשובש - אולי זה סוג מקורי במיוחד של שילוט שאומר "ברוכים הבאים לג'יסר א-זרקא". שזה "הגשר הכחול" בעברית, "גשר" על שם הגשר העתיק שבכניסה, "כחול" על שם הים. היישוב הערבי-הלא-מעורב היחידי שנמצא בישראל על החוף.
עוברים את הגשר הצר שתחתיו יכולה לעבור רק מכונית אחת, רוכבים אל הים. הרבה מהבתים לא גמורים, העוני בולט לעין. צעירים הולכים על הכביש, יושבים בבתי קפה, נשענים על קיר חזית ביתם. רק גברים. סתם צהרי יום חול, אבל כולם בחוץ. מעט נשים צועדות בשמלות צבעוניות בצבע קיטש, או להפך, בדרך לחתונה שממנה יישמעו בהמשך הערב קולות ירי. נער על סוס חוצה את הדרך, צעיר אחר מוכר יונים, על בתי העסק המועטים שלטים בעברית משובשת.
הסקרנות מביאה להביט לצדדים, מבטים שנקטעים בצעקות מבוהלות של המורכבת, "זהירות, בור!". לא סתם שיבושים או סדקים קלים, אלו חורים גדולים שמסוכנים ממש לאופנוע מהסוג הזה, לו ולמי שנמצאים עליו. הרחובות מזכירים את רחובות קהיר. את עזה. זו הסיבה שבגללה הפך הכפר לאתר צילומים שחביב על מפיקי קולנוע. ברחובות ג'יסר מצלמים את חילופי אש בביירות, ואחר כך הולכים לבלות ולישון בתל אביב.
בחוף מחכים לנו ויקטור ויוסי, שכנים מבנימינה. בהליכות הבוקר הקבועות שלהם לים התחברו עם מוסא, דייג מקומי. הוא סיפר להם על הניסיון הכושל שלו להפוך את הבודקה הקטן שלו על החוף למסעדה. היהודים החליטו שהם רוצים לעזור.
"המפרץ הכי יפה בארץ, חוף בתולי. כשברדיו אומרים שכל החופים מלאים ואין חנייה - כאן אתה לבד!", הם סוחפים אותנו בהתלהבות שלהם. השניים הקימו כאן משהו שדומה מאוד למסעדת חושות בסיני. כריות, שטיחים וגזעי דקל, ממש כמו בחצי האי האבוד, האסור. "גם התפריט שלנו כמו סיני. צ'יפס, פיתות, חביתות, לבנה. אם תפסו דגים, טוב. אם לא, אז אין, מה שנגמר - נגמר".
אבן שזרק טיפש אחד
ביום האדמה חגגו כאן על החוף. "הגיע איזה סוג של ליצן מקומי עם נחשים וגרבילים והילדים שיחקו איתם". סוג של לונה פארק לעניים. "הם כלואים כאן", זורק מישהו. ממערב הים, מדרום גדר ההפרדה שבנו תושבי קיסריה, מצפון ה"כלבים הטורפים" כפי שמכנים אותם כאן, הכלבים שמונעים כניסה לבריכות הדגים של מעגן מיכאל, וממזרח הכביש ההוא, כביש החוף, זה שפעם, לפני שהוקמה הגדר, הרג בתאונות את ילדי הכפר. הכביש שהיום הורג את תושבי הכפר בדרך אחרת, עוצר את התפתחות היישוב.
"כבר אין איפה לבנות בתים. אין אדמה", מצטרף אלינו יוסוף הדייג. לפני כמה שבועות חזר מתפילה במכה. "כל היום צעקנו שם איטבח אל-יהוד", הוא בודק את ערנות ההומור שלי. אני מנסה להחזיר עקיצה ואומר שבגלל הצפיפות גם הוא יצטרך לעזוב מפה מתישהו. "אין סיכוי, את הנשימה הראשונה שלי עשיתי על הסירה. אני חייב את הים לידי כל הזמן".
הוא דייג מחונן, כבר מהכיסא בחוף הוא יודע לזהות להקות סרדינים, רק לפי הנצנוץ שבמים, אבל הרשתות שפעם היו מלאות ריקות היום, "הדגים נעלמו, טיפסו על העצים". להיות דייג זה חיים קשים. להיות דייג בג'יסר - קשה עוד יותר. למכולות הדייגים שעל החוף אין אספקת חשמל, מה שמביא אותם למלכוד מייאש. אם עלו בחכה מעט דגים - אין מספיק פרנסה. אם תפסו להקה - אין היכן לשמור אותה בקירור, וצריך למכור את הכל במכה, בזול.
ג'יסר נצרבה בזיכרון הישראלי כיישוב שממנו הושלכה האבן שהרגה את ז'אן בכור על כביש החוף, ההרוג היהודי היחידי במהומות אוקטובר 2000. "אצלנו הערבים, אחרי שלושה ימים חייבים לגמור את זה, לעשות סולחה. אתם היהודים לא שוכחים אף פעם. אבן שזרק טיפש אחד - גם אלף לא יצליחו להשכיח לכם אותה". ביישובים שלידכם אומרים שמכאן באים כל הגנבים, אני מתגרה בו שוב. "ערבי בא, גונב בקבוק אחד לשתות משהו. כשיהודי בא לגנוב, הוא גונב הכל".
*** הכתבה המלאה - במגזין "מנטוק"