היכל נוקיה, 23 במארס 2013, לינה מח'ול, ערבייה-נוצרייה מעכו, זוכה בגמר "דה וויס" לאחר ביצועה את "הללויה" של ליאונרד כהן. על פניו, אין עדות מובהקת יותר מאשר נוק-אאוט באס-אם-אסים לעיני הארבעים ומשהו אחוזי רייטינג ערוץ שתיימי, לכך שמשהו משתנה בחברה הישראלית.
פרופ' יוסי יונה, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, למשל, כתב על הזכייה של מח'ול שהיא מצביעה על שתי מגמות משלימות וחשובות: האחת - שהציבור הערבי לא אמר נואש מהמאמצים להשתלב בחברה הישראלית. השנייה - שהציבור היהודי לא חסם באופן מלא את הדרך בפני השתלבות זו.
מי שממש לא חותם בהללויה, ואינו מתפתה להשליך מהקיום הטלוויזיוני אל זה האמיתי, הוא דווקא קרוב משפחתה המפורסם של מח'ול, המשורר מרואן מח'ול, שרבים משיריו מתמקדים בבעיות החברתיות ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברמה האישית הוא אמנם שמח מאוד בשמחתה של הזמירה המשפחתית, אבל על עצם השתתפותם של בני המגזר הערבי במה שהוא רואה כמכבסות מציאות, דוגמת דה וויס, יש לו ביקורת נוקבת. "תוכניות כאלה", הוא אומר בראיון ל-G, "משמשות בידי מדינת ישראל כקלף מזויף לנופף בו, כאילו יש כאן דו-קיום אמיתי ודמוקרטיה. אבל האמת היא שבישראל אין יחס שווה לערבים, אין דו-קיום, ויש אפליה".
- זה שהיא זכתה במקום הראשון בפריים-טיים יהודי ברובו המכריע, זה לא משהו שנותן לך סיבה להיות טיפה יותר אופטימי?
"ההישג אינו קשור בשינוי כלשהו שחל ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ. מי שגרם ללינה לזכות זה הציבור הערבי המדוכא שחי באפליה והצביע לה בהמוניו".
- גם לינה חושבת כך? כי הרושם הוא שהיא נמנעת מעיסוק בסוגיית הזהות, ומעדיפה לתת למוזיקה שלה לדבר.
"מה אתה מצפה מילדה בת 19, שפתאום מופיעה מול מיליוני אנשים? אני לא שופט אותה בנושא הזה. לאדם תמים שלא מבין בפוליטיקה אמירה לפה או לשם עלולה להיות קטלנית ולהרוס קריירה. ביחס לשאר בני גילה, לינה מפותחת וחכמה והיא ידעה לא ליפול לבורות של לנופף בזהות שלה. אני בעד דו-קיום ושכולם יחיו יחד, אבל אני לא יכול להיות ילד רומנטי שמדבר בסיסמאות רחוקות מהמציאות. יש משפט בערבית שאומר, 'כאשר הנשק בידי החרא, הוא פוצע אותך גם אם אתה לא נלחם איתו'. אנחנו לא צריכים להשתמש בלינה מח'ול כדי לנופף בדמוקרטיה מזויפת".
- ולייצג את ישראל בפסטיבל שירה בינלאומי, כמו זה שהציעו לך בעבר בברלין, וסירבת, זו דמוקרטיה מזויפת?
"כל עוד אני מופלה, אני לא מוכן לייצג את מדינת ישראל בשום אופן. אני גם לא יכול לייצג אותה, כי זה לא יהיה ייצוג אמיתי. אני לא מרגיש אזרח אמיתי במדינה בגלל שהממשלה מונעת ממני להרגיש שייך. כל הדברים במדינה הזאת מעידים שהיא לא שלי. לא מתפקידי להגן עליה ולא מתפקידי לפגוע בה. כמשורר, תפקידי הוא להראות את האמת".
- אתה אומר דברים קשים.
"אני לא מסוגל לנהוג אחרת ולא יודע לשתוק. זה דחף חזק שאי-אפשר להילחם בו".
- זה נכון גם ביחס לדברים שקורים בתוך העולם הערבי? מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, למשל?
"תמיד הייתי נגד משטר אסד, שהוא משטר דיקטטורי שאין כמותו. לכן אני חושב שכל מי שהתנגד בראשית הדרך למחאה של מתנגדי אסד הוא פשיסט. ויחד עם זאת, אני חושב שמי שתומך היום במלחמה נגד אסד הוא תמים ולא מבין בפוליטיקה".
- לא הבנתי. אז אתה לא תומך במורדים?
"אני מתנגד להמשך ההתקוממות בסוריה כי אני חושב שהיא כבר לא נקייה. המחאה נגד אסד 'נגנבה' מהסורים על-ידי האמריקאים בפרט ועל- ידי המחנה הפרו-אמריקאי בכלל. זו כבר לא מחאה של העם הסורי. גם אני רוצה משטר אחר בסוריה, אבל אני לא רוצה להפוך את סוריה לעיראק חדשה או ללוב חדשה".
- אסד מדכא את ההתקוממות ברצח בני עמו.
"אני לא רוצה לראות מלחמה וטילים לא בדמשק ולא במעלות. בתקופה האחרונה יש לי חלום שבו אני מרחף מעל כדור הארץ ורואה מלמעלה עולם שהוא מלא במלחמה. לפעמים בא לי לומר, 'תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת'. אני אמנם נלחם למען מדינה פלסטינית, אבל התפיסה שלי היא שבסופו של דבר צריך יהיה לבטל את כל המדינות בעולם".
נולד בפקיעין, גר במעלות
מח'ול, יליד פקיעין וכיום תושב מעלות, נשוי לרוסון, מורה בבית ספר יסודי, ואב לווג'ד, בן כחצי שנה. "עד שנולד בני הייתי בן אדם מדוכא ועצוב מהחיים", הוא מתפייט. "החיים נראו לי כקו ישר שבו ככל שאתה מתקדם אתה רגע לפני סיום. הנוכחות של הילד שלי עיקמה את הקו הזה. הילד הפך את הקו הישר למעגל שלא יסתיים לעולם, גם לא לאחר מותו. זה נותן לי תקווה שיישאר ממני משהו. זה קשור אולי באגו של בני האדם - אתה לא רוצה להיעלם".
אמו של מח'ול ממוצא לבנוני והיא באה לארץ בעקבות אביו, שמשפחתו חיה בגליל זה דורות. הקריירה הספרותית של מח'ול אינה ארוכה - הוא בסך-הכול בן 34 - אבל כבר ידעה הישגים מרשימים. ב-2008 נבחר לנציג משוררי העולם הערבי הצעירים בפסטיבל העולמי לתרבות באיטליה. ספרו השני, "ארץ הפסיפלורה העצובה", ראה אור בערבית בשנת 2011 (ספרו הראשון, "מכתב מהגבר האחרון", ראה אור ב-2002). ספרו האחרון, "בתים שהשירים שכחו", שיצא השנה בערבית, כבר זכה לשתי מהדורות. בנוסף, רבים משיריו הולחנו ותורגמו.
בקרב רבים בעולם הערבי נחשב מח'ול לממשיך דרכו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני שהלך לעולמו באוגוסט 2008. כשהיה דרוויש בחיים, קיים עמו מח'ול קשר אינטנסיבי. הוא נהג לבקר אצלו כמעט מדי שבוע וזכה לקבל ממנו הדרכה וייעוץ. ועדיין, מח'ול דוחה את ההשוואה לדרוויש בשתי ידיים. "מעולם לא חשבתי ולא רציתי להיות הממשיך של דרוויש, וגם לא חלמתי להיות דרוויש מספר 2", הוא מבהיר. "אין ספק שדרוויש השפיע עליי בזמן מסוים ושהוא בעיניי המשורר בה"א הידיעה מבין המשוררים המודרניים, אבל אני לא שואף להיות יותר גדול או יותר קטן ממנו".
- למה מרתיעה אותך ההשוואה לדרוויש?
"אני לא מעוניין לחיות בצל של דרוויש. אנשים שאומרים לי שאני יורש את דרוויש גורמים לי בכך להיות אדם שמשווים אותו כל הזמן אליו, כשלמעשה אי-אפשר להשוות בינינו. לדרוויש יש תרבות גדולה משלי, אנחנו חיים בתקופה אחרת, וייתכן גם שלא אגיע לרמה שלו. למי שמשווה בינינו אני אומר: אפילו שזה מוסיף לי הרבה כבוד שהייתי תלמידו של דרוויש, ההשוואה אליו לא מוסיפה לי כבוד ואני לא רוצה בה".
- ועדיין, תרצה או לא, אתה הופך והולך לסמל עבור הציבור הערבי.
"אתמול שמתי בפייסבוק תמונה שבה לידי במקרה היה מונח בקבוק וויסקי. מיד קיבלתי תגובות רבות של אנשים שנזפו בי וכתבו לי, 'איך אתה, הסמל הלאומי שלנו, מעז להצטלם עם בקבוק וויסקי?'. אבל אני לא סמל ולא מרגיש כסמל. לא באתי לכאן כדי להציל את העולם, אלא כדי להיות אני".
- מהו החלום שלך?
"להיות משורר טוב. זה הכול. השירה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי, בלי יוצא מהכלל. השירה מוציאה את המטען החורג שלי מהבטן. שירה היא מכשיר לנטרול בכי; בכי של שמחה ובכי של עצב".
"כבוד שיכול להרוס אותי"
למח'ול סיפור סינדרלה. הוריו הם קרובי משפחה והקרבה הגנטית ביניהם גרמה לכך שיש לו שני אחים שאותם הוא מגדיר "שונים" - אחותו סובלת מקשיי ראייה חמורים ואחיו סובל מנכות. ילדותו לא הייתה קלה, ונוסף על הקשיים המשפחתיים הוא סבל מאוד מהחיכוכים שבין הנוצרים והדרוזים בפקיעין ומבידוד חברתי. "בילדות שלי לא היה קשר טוב בין הדתות בפקיעין, וגם הקשר בין משפחת מח'ול לשאר המשפחות הנוצריות לא היה טוב", הוא מספר. "אפילו בתוך המשפחה לא היו לי הרבה חברים, וחייתי בבדידות".
מח'ול גם היה, כהגדרתו, "תלמיד על הפנים", ועד כיתה י"ב לא לקח לידיו ספר, "ואז, בגיל 18, הפכתי פתאום באחת מילד חומרני לחלוטין לילד רוחני לחלוטין". הכישרון הגדול קיבל דרור, ו-16 שנים אחרי שקרא מילה ראשונה בספר שירה הוא נחשב למשורר הפלסטיני הבולט בדורו. במגזר הערבי בארץ, ובעולם הערבי בכלל, שמו הולך לפניו. "אני גאה להיות משורר בולט ושאנשים אוהבים אותי", הוא מתייחס, "אבל אני מקווה שזה לא יהפוך אותי למרובע שהולך לפי הציפיות של האנשים. אני לא רוצה להפוך למכשיר בידי אחרים. אני לא רוצה להפסיד את מרואן שגדלתי איתו, וזה לא קל".
- לא קל להתמודד עם הצלחה.
"זו עבודה מאוד קשה. לפעמים אני זוכה לכבוד שיכול להרוס אותי. אני מוזמן בעוד כמה ימים לגרמניה, אחר כך להודו ולאחר מכן למרוקו. בערבים כאלה באים אנשים, שומעים את שיריי ומשוחחים איתי".
- מתי אתה כותב בתוך כל ההמולה הזו?
"אני באמת מתגעגע לכך שיהיה לי זמן לכתוב. הרעש סביבי מפריע לי להתרכז בדרישות שלי מעצמי במקום בדרישות של האחר ממני. אני מנסה לשמור על הקול שלי, ובשביל זה חייב לחזור לתוך הבועה שלי. לאחרונה אני מנסה לבלום, למנוע מעצמי להשתתף באירועים ובערבי שירה, ולהתרחק במידת האפשר מהתקשורת. הראיון איתך הוא האחרון שאני מעניק לתקשורת בתקופה הקרובה".
מח'ול מקדיש את עיקר מחשבותיו לשירה, אבל את עיקר זמנו, כמעט מדהים לגלות, הוא משקיע בחברת הבנייה שהוא בעליה ומשמש כמנכ"לה, ושבנתה למשל לאחרונה את ההרחבה של בית החולים פורייה. בדרכו הפיוטית מגדיר מח'ול, מהנדס בניין בהכשרתו, את עבודתו כ"חרב דו-צדדית שיכולה להרוג אותי ויכולה לתת לי לנצח".
"מצד אחד העבודה שלי, שהיא עמוסה מאוד, מונעת ממני לכתוב ולוקחת ממני זמן שהייתי יכול להקדיש לחשיבה, להתבוננות ולהגות. החיים העסקיים שלי לוקחים אותי למקום קפיטליסטי ואני מנסה להתרחק מזה. מצד שני, העבודה נותנת דלק לשירה שלי. היא חושפת אותי למאות אנשים ומאפשרת לי לגעת בהם בחיי היומיום, ולא רק בערבי שירה. באמצעות העבודה אני חווה את העצבים, השמחה, הכאב, הסבל, הלחץ, הבאסה. כל זה גורם לי להיות קרוב לחיים, ובזכות זה גם השירה שלי יוצאת חיה ועם דופק".
שירה בצל האזעקה
בשנים האחרונות מח'ול צובר הכרה גם בקרב קהל חובבי השירה דוברי העברית. בעיקר מאז פורסמו שירי ספרו השני "ארץ הפסיפלורה העצובה", בתרגומם של תריסר מתרגמים שונים ובעריכת אלמוג בהר. "בשיריו מנסה מרואן מח'ול לעצב מחדש, ולהבין מחדש, את זהותו, ומלאכה זו מתחדשת משיר לשיר", כתב בהר בפתח הדבר של הספר. "אחרי שהמולדת צנחה אל תוך הבאר, הוטל עלינו מקץ שישים שנה למשוך מעט בחבל, ואז להרפות שישוב ויצנח. רק כך תתאמן התקווה להיות סבלנית", כתב מח'ול על הלאום הפלסטיני. "יש דברים שאינני מבין, שכן אינני ישראלי אך גם לא לגמרי פלסטיני", הוא כתב ביחס לזהותו שלו.
אבל לא רק על זהותו האישית והלאומית מבקש מרואן מח'ול לספר, ושיריו פורסים מניפה רחבה של דמויות, רבות מהן הנשים: פולה, סלמא, רזאן, ערוס אלג'ליל ועוד. כל אחת מן הדמויות מקבלת חיים משלה בשיר, ודומה שאחד מתפקידי השיר המרכזיים הוא המאבק בשכחה, ועל כך כותב המשורר: "אני מתפלא על ספרים שאבדו את זכרונם".
ההצלחה אינה הופכת את מח'ול למשורר קל לעיכול. לאחרונה פורסם ב"הארץ" השיר "חצויים", שכתב המשורר אביחי קמחי, בעקבות השקת ספר השירים של מח'ול בבית הקפה תמול שלשום בירושלים בנובמבר החולף, יום אחרי שהחל מבצע עמוד ענן בעזה.
"בערב השקת ספרו נורו רקטות מעזה לתל אביב", כתב קמחי, "אבל התוכנית נמשכה כסדרה והמשורר חזר וביקש שיגישו לו יין לפני שירה את חציו כשהמשיל את עמו לעצי תפוז ואת עמי לפסיפלורה - הנטע הזר הטפילי שדחקה את הפרדסים הפלסטיניים". קמחי סיים את שירו: "בסיום הערב לחצתי את ידו ואמרתי, 'שירתך עינגה אותי אך גם הכאיבה; כמו לתנות אהבה עם אישה בוגדת'. הוא חייך בעיני יין ואמר, 'אני שמח שדקרתי אותך'.
"בהתחלה חשבתי לבטל את הערב בגלל המבצע בעזה", מתייחס מח'ול לאותו הערב ולשיר שחיבר קמחי על-אודותיו. "אבל בסוף החלטתי שצריך להגיע ולדבר על הדברים גם אם הם כואבים. חלק מתפקידו של המשורר זה להגיד את האמת כפי שהיא. אנחנו צריכים לדבר, ובלי שאכאיב לך ואתה תכאיב לי - לא נגיע לעמק השווה. זכותו של כל אחד לכתוב מה שהוא רוצה. אני בחיים לא אצפה לרצות את כולם. מי שמרצה את כולם משקר לעצמו".
- יש הרבה משוררים טובים. למה לדעתך אתה מצליח יותר מאחרים?
"אם אני באמת אחד הטובים אז הסיבה הראשונה היא סגנון הכתיבה שלי, שזה עניין אמנותי. הסיבה השנייה היא שהנושאים שעליהם אני מדבר מעניינים את הקוראים בכל העולם. אחד המרכזיים שבהם הוא המצב החברתי והפוליטי שלנו, הערבים הפלסטינים תושבי מדינת ישראל. אני מנסה לכתוב שירה שמתארת את המצב בצורה אותנטית, לכתוב אמת".
- ויש אמת אובייקטיבית?
"אין ספק שלכל אחד יש האמת שלו, אבל יש גם היגיון. ככל שאתה יותר מפותח אתה יותר מתקרב לאמת. ידוע שרוב האינטלקטואלים הישראלים הם שמאלנים, וזה מוכיח שאנשים שרחוקים מאינטרסים עסקיים, פוליטיים וכספיים קרובים יותר לאמת שלי, שהיא בעיניי האמת הכי קרובה לאמת שכולם מחפשים. אני חושב שהעולם לא רואה את הסבל של עמי".