שלט אחד שהונף אתמול (מוצ"ש) בהפגנת יום הולדת השנתיים לפרוץ המחאה החברתית, סיכם את המצב: "התודעה השתנתה, המציאות לא". המצוקה הכלכלית-חברתית הצטרפה אחר כבוד לנושאים חשובים אחרים בסדר-היום הישראלי, שגורמים לכולם לדקלם את המילים הנכונות - אבל לאו דווקא לעשות.
שמעתם פעם על איש ציבור שמתנגד לשלום? האם יש פוליטיקאי אחד בישראל שלא מקפיד להצהיר על חשיבות השמירה על הסביבה? כולם בעד שלום, וכולם בעד איכות הסביבה - עד שמגיעים לשאלה הזניחה: מה אתה מוכן לעשות כדי להשיג את שני אלה? על מה אתה מוכן לוותר?
מאז יולי 2011 החברה והכלכלה הצטרפו למועדון האקסקלוסיבי הזה. אין ספק - השיח השתנה מהקצה. מאיר אריאל חתום על השורה המופתית "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", ובשנתיים האחרונות בסוף כל משפט שאומר פוליטיקאי ישראלי יושבת מחאת האוהלים.
אפילו פוליטיקאים ובכירים במגזר העסקי, שהמחשבה על שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות החברתיים והכלכליים עושה להם צמרמורת, מקפידים להתכתב בהופעותיהם הפומביות עם המחאה והאווירה שנוצרה בעקבותיה.
המחאה החברתית בראה עולם מושגים חדש ואפילו ילדה בת: ריקי כהן מחדרה. בדיוק כמו על המצב הכלכלי, גם על ריקי כהן מדברים המון - ובכל זאת בשנתיים האחרונות מצבה הולך ומידרדר.
אסור להקל ראש בשינוי התודעתי שהתחולל כאן. יקרה מה שיקרה, ראשי המחאה, דפני ליף וחבריה, כבר הרוויחו ביושר את מקומם בהיסטוריה הישראלית. שינוי תפיסתי הוא תנאי הכרחי לשינוי במציאות - אבל הוא לא תנאי מספק. המעבר מדיבורים למעשים מחייב העמקה, התבגרות והתמקדות.
בינתיים הציבור מבולבל, ובבחירות האחרונות הלך שבי אחרי פוליטיקאים חדשים ורבי-קסם שהשכילו לפזר סיסמאות על "מאבק ביוקר המחיה" ולזהות את עצמם עם דרישות המחאה. השאלה היא אם בפעם הבאה מצביעי נפתלי בנט ויאיר לפיד ישכילו להצביע למישהו שמתכוון באמת לעבוד עבורם - או שהם ישובו וייפלו בפח אופנתי כלשהו.
תקציב ברוטלי במיוחד
אמנם המהפך התודעתי זולג אל המציאות. פה ושם דברים משתנים, ועוד איך. איך אמר השבוע פרופ' יוסי יונה בראיון לרדיו - "יש הצלחות נקודתיות וכישלון כולל".
בלחץ המחאה, הממשלה שינתה את תמהיל יצוא הגז ופרסמה את הפרוטוקולים של ועדת צמח (אבל באותה נשימה מסרבת להעביר את ההכרעה לכנסת), ועדת ששינסקי 2 הוקמה, הסדרי חוב בעייתיים עם טייקונים נבחנו מחדש, ורבבות עובדים התארגנו.
אך ממש במקביל, מספר המשכורות שנדרשות כדי לקנות דירה גדל בעוד 5%, הכנסת עומדת לאשר תקציב ברוטלי במיוחד, ורבבות משפחות - לרבות אלה שבהן שני בני הזוג עובדים - יספגו קיצוץ אנוש בקצבאות הילדים וימשיכו לגלוש לעבר תהום העוני.
השבוע התקיים בבאר-שבע דיון ציבורי בתוכנית הממשלתית להקמת 10 יישובים בין ערד לבאר-שבע. מדובר בתוכנית שצפויות לה השלכות מרחיקות-לכת על המצב החברתי והכלכלי, על החינוך, התחבורה והסביבה בנגב.
הממשלה מציגה אותה כ"הפרחת השממה", אבל רבים מתושבי הדרום חוששים שמדובר בהשקעה של מיליארדים באורחים מבוססים שיגיעו מהמרכז, במקום בשדרוג הערים הקיימות שמשוועות לתקציבים.
מארגני האירוע חששו מנוכחות דלילה, אבל הקהל לא הפסיק לזרום, ועשרות כיסאות הובאו בבהילות. האולם היה מלא בתושבי באר-שבע, ערד, דימונה, היישובים הבדוויים ומיתר.
הדיון היה אנרגטי ומרתק, הציבור הדרומי הוכיח שהוא מעוניין להיות מעורב בהחלטות שמשפיעות על חייו, אבל למרבה התדהמה נציג של הממשלה - למעט נציגת המשרד להגנת הסביבה - לא טרח להגיע, לשמוע ולהשמיע.
האטימות הזו, הנתק בין מקבלי ההחלטות לציבור, לא יוכלו להימשך לאורך זמן. הם שייכים לעידן הישן. בעידן החדש העם דורש צדק חברתי, ועוד לפני זה - הוא דורש שמישהו יטרח להקשיב לו.