כשהייתה בקושי בת 23, הפכה רננה רז למנהלת ולמפיקה. בהתחלה לא ממש הבינה לאן היא נכנסת, רק היה לה ברור שהיא רוצה להעלות לבד מופע שכתבה. מישהו אמר לה שצריך להגיש הצעת תקציב לקרן, אז היא ביקשה שיעזרו לה למלא אחת כזאת ואחרי שהשיגה תקציב קטן, התחילה לתכנן איך לדחוס לתוכו את התשלום לתלבושות, לתפאורה, לתאורה ולעריכה המוזיקלית, להדפיס פלאיירים ופוסטרים, ולמצוא אולם שבו אפשר יהיה להעלות את "על חבל דק", ולא יעלה המון כסף.
אחרי שסגרה עם "בית תמי" בשינקין, והמופע עמד, היא הבינה שכדי שקהל יגיע, צריך יחסי ציבור, ובתמימותה התקשרה לעיתונאי תרבות, מתוך ביטחון מופרך שיש לה משהו מעניין ביד ובטח הסקרנות תריץ אותם לראות את המופע. זה לא קרה. אבל מה שכן התרחש בחודשים האלה, היה למידה איך לנהל את עצמה ותחושה של סיפוק עצום ברגע שבו עמדה על הבמה. "במחול, אם אתה רוצה ליצור ולעבוד, אתה חייב ליזום", היא אומרת ונראית עדיין בת 23, אף שעבר מאז יותר מעשור; גבעולית, פניה בהירות, נטולות איפור, אבל בקולה השקט והבטוח ניכר הניסיון שצברה. "אחרת העבודה נעצרת. בהתחלה הייתי מפיקה לבד. היום יש לי מפיקה, כי היקף הפעילות גדל וזה לא משאיר לי זמן כדי ליצור. בבסיס שלי אני יוזמת ומפיקה, ואני מסתכלת על ההפקה כתחום יצירתי ומאוד נעניתי לו".
- אבל הפקה, בעיקרה, היא המון ניירת וחשבונות.
"ואני רואה בזה משהו מאוד מוחשי ואת היכולת לתווך את היצירה לקהל. גם כשאני לא עושה את העבודה בעצמי בפועל, יש לי יותר שליטה על מה שקורה ואני יכולה לבקש הצעת מחיר ולבדוק שהכול מתנהל".
- ועדיין, זה שואב אנרגיות.
"כשההפקה גדולה, היא לוקחת אנרגיה. אי אפשר ליצור ולהיות המפיקה של עצמך, אבל הידיעה במה ההפקה כרוכה עוזרת לאמנות שלי להיראות הכי טוב".
- את בעצם אומרת שבשליטה הזו יש חופש אמנותי. זה סוג של פרדוקס.
"נכון. בפעם השנייה אני מנהלת אמנותית את 'נקודת מגע' - ערב חד פעמי במוזיאון ישראל בירושלים (יתקיים ביום חמישי ה-25.7), שבו אמנים מגיבים ליצירות ולחללים במוזיאון. שמונה חודשים אני עובדת עליו. הוא מערב 70 אמנים ב-20 נקודות שונות, ולכל אמן או קבוצת אמנים יש את הדרישות ההפקתיות שלהם, וכל תגובה כזו חוזרת על עצמה שלוש פעמים במהלך הערב".
- איפה היצירה שלך כשאת צוללת לפרויקט כזה?
היא נאנחת: "להגיד שזה פשוט להגיע אליה? לא. יש אמנים שמסוגלים לעשות רק דבר אחד. אני מרגישה מאוד נוח ברב ערוציות".
- במקביל, "יו מייק רימייק מיקס" שלך, שלוקח קטעים מיוטיוב ויוצר להם תגובה בימתית, ממשיך לרוץ.
"ברחבי הארץ ועכשיו בחו"ל, כשהוא מבוצע על-ידי אמנים מקומיים. העלינו אותו עכשיו בפסטיבל של בית ספר למחול בסנט פטרסבורג. רקדנית שעובדת איתי מלמדת אותם שם שבוע ואז אני באתי והחלטתי מי עושה מה ונשארתי עד ההופעה הראשונה. הם הפיקו את זה בשבילי, בחרו את הקאסט ואני קיבלתי כסף עבור העבודה שלי. זה עבר בהצלחה ועכשיו המנהל של בית הספר רוצה להמשיך להעלות את זה".
- ואיך זה יתנהל? תקבלי תמלוגים?
"אמרתי לו שאנחנו צריכים לשבת ולדבר, ולפתוח ערוץ אחד. מה אני מקבלת על כל מופע, איך הם מעלים את זה שם כשאני לא נמצאת, האם מספיק להחתים אותם על חוזה, או שישלחו וידיאו בסוף כל הופעה, כל הדברים האלה חדשים לי".
- את מי את משתפת בדילמות האלה?
"את בן הזוג שלי, שהוא אנימטור ומעצב גרפי ועובד הרבה עם חברות היי-טק. הוא נותן לי את האינסייטים העסקיים שאני לא יודעת. לפעמים אני שואלת קולגות וכל אחד נותן לי איזו פיסה של מידע, אבל אין אף אחד שאפשר להתייעץ איתו על הכול. בעולם המחול לכל משא ומתן יש את התקציב שלו, הגוף שאתה עובד מולו, אין-ספור הוראות. לפעמים אלך על פרויקט שלא משלמים בו הרבה כי הוא יכול לעזור לי בשיווק, כך שמערך השיקולים מאוד רחב".
- הסוכן שלך לא מעורב בהפקות האלה?
"הוא קשור רק למשחק או לתיאטרון. הוא בעצמו אמר לי שהוא לא יכול לנהל משא ומתן מול גוף מחול בצרפת, כי אני יודעת לעשות את זה טוב ממנו. אני חברה בעמותת הכוריאוגרפים ואני עוברת דרכם בפעילות הכספית, כי אין אפשרות לקבל כספים ציבוריים אחרת. תשאלי, למה אני לא עמותה? כי יש יתרונות בשירותי מטרייה שניתנים לי שם, כמו הנהלת חשבונות וסבסוד חדרי חזרות, ולהקים עמותה זה לא דבר פשוט. אם הפעילות שלי תגדל, בהחלט אשקול את זה".
- את מרוצה מהתמיכה הממשלתית במחול?
"אני אסירת תודה, כי אני מכירה אמנים שלא מקבלים, אבל הסכום לא גדול. אני לוקחת אחריות ויודעת שעליי להביא עוד כסף. הבעיה הגדולה בארץ היא שהתמיכה לא גדלה ככל שהפעילות גודלת".
- את בטח צריכה להשקיע גם כסף שלך.
"ב'רפאים' הייתה לי תפאורה של 19 קוליסות, מה שבדיעבד היה הדבר הכי לא פרקטי שיש - אז השקעתי בעצמי. אז, כשלא הייתה לי ילדה, והעול הכלכלי היה מופחת, זו הייתה תחושה טובה".
- והיום, את מאוזנת כלכלית?
"כן. אני אפילו מצליחה קצת להרוויח, אבל אם הייתי צריכה לסמוך רק על המחול, הייתי חיה בחרדה תמידית. את יודעת מה ההבדל בין טלוויזיה למחול? במחול עובדים הרבה זמן בשביל מעט כסף, ובטלוויזיה מעט זמן בשביל הרבה כסף".
- את יכולה לשים יותר ביצים בסל של המשחק.
"בניגוד למחול, שבו אני היזם של עצמי, במשחק ובעיקר במשחק בטלוויזיה, אני כלי על לוח ואין לי שום שליטה בהתנהלות. אני מניחה שלשחקנים שעושים בזה קריירה יש שליטה בבחירת תפקידים, אבל אני צריכה לשבת בבית ולחכות לאודישן ואז תהיה לי עבודה לשלושה חודשים ואחר כך שוב הפסקה של חצי שנה. אולי היה לי דרייב אם היה לי רעיון לסדרה משלי".
- למה למדת משחק מלכתחילה?
"כי זה מעניין אותי וגם כי העבודות שלי במחול תמיד נוגעות במשחק ויש להן השקה לתיאטרון".
- גם בטלנובלה "אהבה מעבר לפינה"?
"יכול להיות שהיום לא הייתי עושה אותה. מאוד נהניתי בצילומים ופחות אהבתי את מה שראיתי בטלוויזיה. התלבטתי אם בכלל לעשות אותה, אבל מכיוון שכילדה מאוד אהבתי את 'שושלת', שגם היא מהז'אנר, הסכמתי בכיף. הכסף שהרווחתי שם מימן לי את 'רפאים'. האם אגן על זה אמנותית? לא. הרבה פעמים הציעו לי לשפוט בריאליטי ולא הסכמתי".
- מה שטוב לקלוד דדיה ולעדו תדמור, שאצלו רקדת, לא טוב לך?
"כשעושים תוכנית מחול בטלוויזיה, זו טלוויזיה ולא מחול. מחול לא עובר בטלוויזיה, כי יש לה חוקים משלה. בסטודיו אני יכולה לעבוד על תנועה שעה. בטלוויזיה, אם זה יקרה, יעבירו ערוץ. להגיד שזה מחול בטלוויזיה, זה סוג של שקר".
- שקר שתרם לפופולריות של המחול בארץ.
"להגיד שזה תרם למחול בישראל זו היסחפות. אנשים לא קנו כרטיסים למופעי מחול בגלל 'נולד לרקוד'. הם העדיפו לפתוח טלוויזיה ולא ללכת לסוזן דלאל. זה תרם לכך שאנשים הבינו שמחול זה מקצוע ולא תחביב, ויכול להיות שזה תרם לפופולריות של שיעורי ריקוד".
- את מעלה עכשיו 'יו מייק רימייק' לילדים. יש לך להקה קבועה שאת מעסיקה?
"לא, כי זה לא כלכלי. יש גרעין קשה שנמצא איתי, אבל אני לא יכולה להעסיק את כל הרקדנים כל הזמן. וכן, לפעמים זה קשה, כי לא כל מי שאני רוצה פנוי, אבל זה גם מאפשר לי חופש אמנותי".
- מה עם קצת חופש לא אמנותי?
"אני חייבת. ברגעים אלה אני רוצה למצוא את הזמן לעצמי ולמשפחה שלי. עם כל העומס הזה, אני יודעת שאם לא אעלה את זה לראש סדר העדיפויות שלי, אמצא את עצמי עם המון עבודה, אבל עם תחושת פספוס עצומה. אחרי שיסתיים 'נקודת מגע' אני מתכוונת לטפל בזה".