גבוה מעל ראשינו - בשמי ישראל בכלל ובגוש דן בפרט - מתחולל מרוץ אכזרי: מי ישווק את הדירה במחיר האסטרונומי והמופרך ביותר? יזמי מגדל "מאייר ברוטשילד" - ההולך ונבנה בשדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל-אביב - תמחרו את הדירה היקרה ביותר שלהם ב-170 מיליון שקל; במגדל של מתחם דן עקפו אותם בסיבוב ומציעים פנטהאוז ב-200 מיליון שקל.
במדינת האוליגרכיה שישראל הפכה להיות, אלה דווקא פרופורציות הגיוניות: אדם אחד יגור בדירה ששווה 200 דירות של משפחות ממוצעות. כשיסתכל על האנשים האחרים מלמעלה הם יהיו כה זעירים, עד כי ספק אם יוכל להבחין בקיומם.
האירוניה המרה היא, שאת המוטציה החברתית, האדריכלית והכלכלית הזו, שמשגשגת כמו פטריות אחרי גשם-חומצי, תוך קבלת רוח גבית מחלק מהעיריות (בראשן עיריית תל-אביב), משווקים לנו על תקן בנייה ידידותית לסביבה. מסבירים לנו, שכדי לחסוך בשטחי קרקע הערים צריכות לצמוח לגובה, ומגדלים הם התשובה. אם זה לא היה עצוב, אפשר היה להתפוצץ מצחוק.
הדירה היקרה במגדל מאייר ברוטשילד משתרעת על שטח מפלצתי של 1,500 מ"ר. עד כדי כך חוסכים שם בשטח ומצופפים את הדיירים. מרחק דילוג משם, במגדל יוקרתי נוסף שמתנשא מעל נווה-צדק בשדרות רוטשילד 1, שטח הדירה הממוצע הוא 400 מ"ר. יש דיירים שאיחדו דירות והשתלטו על קומה שלמה ויותר. כל בית-דירות ממוצע של חמש קומות מנצל את השטח ותורם לציפוף העירוני בדרך הרבה יותר יעילה.
ירוק? נו, באמת. הרי כל דירה במגדלי היוקרה מגיעה בעסקת חבילה עם כמה חניות צמודות, כי רוב דיירי המגדלים לא יעלו על דעתם להשתמש בתחבורה ציבורית או לדווש את דרכם באופניים. במגדל רוטשילד 1, למשל, יש חמש! קומות חניה.
בחברת החשמל יודעים כי כשמגיעה הזמנה לחיבור חשמל לדירה במגדל יוקרה (למשל בשיכון צמרת בצפון תל-אביב), מדובר בדרישה לזרם בעוצמה שגדולה פי 10 מחיבור של דירה ממוצעת. הדירות הללו, מרוב אחריות סביבתית, מאובזרות עד צוואר במכשירים זוללי חשמל, ולרוב פועלות בהן גם מערכות חימום וקירור מסביב לשעון.
גטאות אנכיים
האמת היא, שחישוב מתימטי של מספר הדיירים פר-דונם או של צריכת האנרגיה הוא הדבר האחרון שחשוב כאן. מה שכואב והרסני יותר הוא הפגיעה של מגדלי היוקרה במושג החמקמק והעדין, שבגלל מורכבותו גם כל-כך קל לפגוע בו: המרקם העירוני. מגדלי היוקרה הם גטאות אנכיים שכמעט לא מקיימים קשר עם העיר שסביבם. הם מופרדים ממנה באמצעות שומרים וקונסיירז'ים, מעליות חכמות וזגוגיות עבות.
יש להם בריכות-שחייה וחדרי-כושר משלהם, ובחלקם אפילו חנויות מותגים שממוקמות ב"שדירת מעצבים" פרטית. חלק מהדיירים אינם ישראלים ולא נמצאים בארץ רוב ימות השנה. תרומתם לחיי המסחר העירוניים זניחה. לעומת זאת, הם תורמים לגרירתו של שוק הנדל"ן למעלה, והפיכתו של לב גוש דן למתחם לעשירים בלבד.
עיר מקיימת וירוקה היא עיר שבה עיקר הפעילות מתרחשת על המדרכה: הולכי-רגל ורוכבי אופניים, יושבי בתי-הקפה, גינות המשחקים, החנויות הקטנות והשכונתיות, גני הילדים ובתי-הספר - כל אלה מתמזגים זה בזה, מאפשרים חיים שיש בהם נגישות תחבורתית ואנושית.
פה ושם הערים הישראליות, ובראשן תל-אביב, עדיין יודעות להיות כאלה; אבל כל מגדל-שן חדש שנבנה, מנותק ומנוכר על אף מערכות מיחזור המים המתוחכמות שבהן הוא מצויד, מטיל צל הן על הבניינים שלצידו, והן גם על האפשרות שהעירוניות החיה והתוססת הזו תמשיך להתקיים כאן לאורך זמן.