עובדי החדשות המקומיות הם האחרונים בשורה ארוכה של קורבנות המדינה בתחום התקשורת. יהיה גורלם אשר יהיה בתום המערכה שהם מנהלים עכשיו - הם כבר הפסידו.
ברגע שהם בחרו לעבוד בגוף תקשורת שכל קיומו תלוי בהחלטת המחוקק ובפיקוח משרדי הממשלה, הם דנו את עצמם לייסורים. לעבודה בערפל אין-סופי של אי-ודאות, ללא ביטחון תעסוקתי או היגיון אמתי שיניע את מקום עבודתם. לא כוחות השוק, לא דרישת הצופים ואפילו לא, רחמנא ליצלן, שאיפה של הגוף המשדר או המפיק להרוויח מהמיזם כסף. רק אילוץ של המדינה. וכשהמדינה נותנת לך חיים - אלה בהכרח לא יהיו חיים קלים.
הוראת שעה שמתחדשת מדי שנה מחייבת את הכבלים והלוויין לשדר חדשות מקומיות. המימון, היסטורית, מגיע מתמלוגי הוט ואחר-כך yes לאוצר. אלא שזה בוטל בינתיים, והחדשות אמורות להיות מוזנות מהעודפים.
18.5 מיליון שקל אמורים לשמש את הפקת החדשות המקומיות, שמשודרות אליכם בלחץ של חברי כנסת. מרגע שהמחוקק מחליט על העברת כסף לגוף כלשהו, הוא ומשרדי הממשלה לא מרפים ולא ירפו. משרד האוצר ומועצת הכבלים והלוויין מחייבים במינימום השקעה להפקת חדשות - שנקבעה שרירותית על-ידי המדינה. הם מחליטים כמה המפיק ירוויח מהעברת הכסף הזו, ואף קובעים בדיוק כמה כסף יעבור בכל תשלום, מאיזה מקור ומתי.
כעת נעורה מתנומתה רשות המסים (של אותה מדינה בדיוק) ומבקשת שמהכסף שעובר, יקוזז המע"מ. טרוניה חשבונאית שתעלה למפיק החדשות, רם לנדס, מיליוני שקלים ועשויה לעלות במקום עבודתם של עשרות ישראלים.
שורה של טרוניות כאלה היא מנת חלקם של כל מי שמפעיל פה ערוץ, חברה או גוף תקשורת כלשהו שהמדינה העניקה לו חיים. כי המדינה לא משחררת - היא לא יודעת לאפשר למדיה להתקיים בכבוד, ובאותה מידה מתקשה לתת לה למות.
בפיונגיאנג היו גאים
לא קל להיות היום ולהפעיל אף כלי תקשורת בישראל ובעולם. הקשיים רבים בעיתונות הכתובה - הדיגיטלית או המודפסת. אך לפחות במקומות אלה, חובת הדיווח היא בסופו של יום לבעל הבית ולשורת הרווח, שלרוב דרישותיו ברורות ומבוססות על היגיון כלשהו.
ההתמודדות של כלי התקשורת המשודרים בישראל - ברדיו ובטלוויזיה, לעולם תהיה עם כמה וכמה בעלי בית נוספים שלהם היגיון משלהם. הם יפגשו אותם במשרד האוצר, במשרד התקשורת, במשרד המשפטים, במשרד ראש הממשלה, בוועדת הכלכלה, ברשות השנייה ובמועצת הכבלים, ואפילו במשרד החינוך ובמשרד הביטחון.
המדינה מחזיקה ומממנת גופי שידור במאות מיליוני שקלים - הטלוויזיה החינוכית, גלי צה"ל, ערוץ הכנסת, החדשות המקומיות ובמידה מסוימת גם את רשות השידור על ערוציה הטלוויזיוניים והרדיופוניים. בפיונגיאנג ודאי היו גאים בנו מאוד.
אלא שזה לא נגמר כאן - היא מפקחת ומנתבת מיליארדי שקלים נוספים - בהוט וב-yes, בערוץ 2, בערוץ 10, בערוץ 9, בערוץ 24, בערוץ הערבי ובתחנות הרדיו האזורי. אלה גופים כלואים ומהונדסים, שעל כל שקל שהם מרוויחים יושבים 10 פקידים ממשלתיים וחושבים איך אפשר לחלק אותו.
עובדי החדשות המקומיות הם האחרונים - בינתיים - בשורת קורבנות התקשורת של המדינה. בשנה הבאה, מבטיח שר התקשורת, יקומו עוד שני ערוצי חדשות וערוצים מסחריים אחרים על גבי פלטפורמות חדשות. כניסתם יכולה לשנות לחלוטין את שוק התקשורת.
החשש הוא שבכל פעם ששינוי כזה מתרגש עלינו, הרפלקס הטבעי של המחוקקים הוא ללפות - לקבוע כמה שיותר תקנות והגבלות, כדי לשלוט בתחרות.
זה הזמן לשחרר, או במילים שהממשלה הזו מבינה - להפריט. לקבוע תקנות-אב, כללי רישיון ושידור, ולתת לכוחות השוק לעבוד. אולי לא כולם ישרדו, אבל לפחות לא יחיו בייסורים.