במהלך שיחת קיטורים על איך כל העבודות נדחקות זו עם זו יחד ואין לו זמן לנשום, ירון ברובינסקי מוסח דעת. הוא מתנצל על כך (כי הוא אדם מנומס), אבל הוא לא ממש מרוכז. מאחורי גבי יושבת בלונדינית נאה. הוא מתקשה להתקדם בשיחה. "אני זורק מבטים והיא כאילו מרשה לי להסתכל", הוא מאבחן, "אבל בקוליות כזאת של אחת שיודעת שלא יקרה כלום. חושב שהיא נשואה? אבל אין לה טבעת. אני לא יודע. אפשר לחזור לכמה מבאס זה שאין זמן לחיות?".
- למה אתה מתכוון?
"למדתי לקבוע מראש את הזמנים שבהם אני פשוט לוקח חופשה ולא מעניין אותי כלום. בהתחלה היה לי קשה עם זה כי מה יקרה אם תיכנס איזו עבודה ואני אפסיד וכאלה. אבל בנקודה מסוימת פשוט אמרתי שאם לא אקבע מראש אז תמיד ייכנסו דברים והכל ייגרר לנצח. אז בחודש שעבר החלטתי שאני לא פה. ברור שאם היו באים ואומרים 'אוקיי, יש קמפיין ב-750 אלף שקל ליום צילום' אז הייתי דוחה, אבל בגדול אין מה לדבר. רק ככה אתה יכול קצת להשתלט לפחות על הזמן שלך".
שטף הדיבור שלו נקטע. "טוב, זה סיליקון", הוא מפנה שוב מבט לבחורה שיוצאת עכשיו החוצה לשמור חניה למישהו. "זה הכל סיליקון. אני כל כך לא אוהב סיליקון. בוא נראה למי היא שומרת חניה. זה מרתק אותי עכשיו. יש לה חיוך יפה כזה, שמקבל את הסביבה. מאוד יפה בעיניי. וזאת חברה שהיא שומרת לה את החניה. אז אפשר להירגע".
- מה אתה מרגיש שאתה מפסיד בגלל לוחות הזמנים שלך?
"החסך הכי גדול שלי זה מוזיקה, למרות שמצד שני אולי אני פשוט אומר את זה כי כל אחד צריך איזה חסך. אני מקנא במוזיקאים. חייתי עם אפרת גוש שנה וחצי וראיתי אותה ואת החברים שלה סביב הופעות וחזרות. זה פשוט מעורר קנאה והשראה. כשהם מנגנים אין תחושת זמן - זו מדיטציה. לנו, כאנשי תיאטרון, אין אותה. המון דברים צריכים לקרות יחד כדי להגיע לרגע הזה, והם לא צריכים כלום, רק להיכנס לחדר ולהתחיל לנגן".
לא אוהב ריאליטי
ברובינסקי נולד וגדל בתל אביב. אחרי שלמד בבית צבי, נסע לכמה שנים לפריז ללמוד, וכשחזר השתלב בלהקת מיומנה כמנהל נסיעות. הפריצה הגיעה כמה שנים אחר כך בתיאטרון ("מי מפחד מווירג'ניה וולף" בקאמרי) ובטלוויזיה כשחקן ובעיקר מנחה. כשהתחיל להנחות את השעשועון "לעוף על המיליון" בערוץ 10, הפך לדמות מוכרת לכל צופה טלוויזיה, ובשנתיים האחרונות הוא מנחה גם את "דייט בחשיכה" בערוץ 2, שעלתה לעונה חדשה. החל מהחודש הבא יוביל ברובינסקי משחק הטלוויזיה מוזיקלי בערוץ 24 - MUSIXBOX - שהוא השעשועון הארוך בהיסטוריה, אשר ישודר לאורך 15 ימים במשך 9 שעות בשידור חי.
"עיקר החוויה העונה", הוא אומר על העונה השנייה של "דייט בחשיכה", "היה שהשתתפתי באחד הפרקים כמשתתף רגיל בלי שידעו שזה אני. זה היה משהו מרתק דווקא לא כמנחה, אלא כבן אדם. חוויה. ריאליטי הוא לא הז'אנר האהוב עליי ולא הייתי הולך להתמודד בריאליטי. לא שיש לי משהו נגד כשאחרים עושים את זה, אבל אישית לא הייתי עושה את זה".
- מה אתה חושב על ההצלחה של "דייט בחשיכה"?
"אני לא מבין גדול בסוג הזה של הטלוויזיה. כלומר, אני יודע לעבוד בזה, אבל אני לא יודע מה יתפוס ומה לא אז ממש לא יכולתי לנחש שזה יתפוס. בהולנד זה פורמט של לפני פריים-טיים וקצר יותר מאשר בארץ. בארץ זה תפס ממש חזק בפריים-טיים, ואני חושב שזה בגלל שזה קליל יחסית. אתה לא מתחבר למועמדים לתהליכים ארוכים. אתה מתחיל ומסיים פרק נעים וקליל".
- מה זה אומר להיות מנחה?
"לא תכננתי להיות מנחה מקצועי כשלמדתי בבית צבי, אבל זה כנראה איזו תכונה שיש לי. בין להיות ייצוגי, רהוט וניטרלי לבין מינונים של חום וטיפה עממיות, שזה מוזר להגיד עליי כי אני כאילו לא, אבל עובדה שכן. ב-2009 התחלתי לעשות כל מיני פיילוטים להנחיה בערוץ 10 וגיליתי יחד עם הערוץ שאני יודע לעשות את זה. ידעתי שאני יודע להנחות, הנחיתי טקסים לפני זה ככה בקטנה, וידעתי שאני רהוט יחסית בעברית ובאנגלית, שחליפות יושבות עליי טוב, אבל להנחות ממש בטלוויזיה פריים-טיים ושעשועונים זה משהו שגיליתי אז בפיילוטים. זה משהו לא מוגדר, אבל כשמוצאים מישהו כזה בתעשייה אז נדבקים אליו כי אין הרבה כאלה בשוק. מה משותף לצביקה הדר, גיא זו-ארץ וירון ברובינסקי? לא ברור, אבל כנראה יש משהו".
- אז באמת פיצחת את השיטה. אתה היחיד שעובד בשני ערוצים ועוד מעט גם בערוץ 24.
"אני לא היחיד, כי גיא זו-ארץ עשה את זה גם עם 'רוקדים עם כוכבים' ו'הישרדות'. זה גם לא באמת במקביל, כי צילמנו עונה של 'לעוף על המיליון' לפני שנה ואז נגמר לי החוזה טאלנט בערוץ 10. רק אז קיבלתי פנייה מרשת לעשות את 'דייט בחשיכה' לא בחוזה רגיל, ויצא ששתי העונות משודרות במקביל אבל אני לא חתום במקביל בשני מקומות".
ד"ש לצרפת
במסגרת הניסיון לשבור קצת את המסגרות המחייבות, בשנה האחרונה עובד ברובינסקי על פרויקט ייחודי. האתר bimkom.tv - בו הוא משמש עורך תוכן, עורך וידיאו, צלם, מגיש, תסריטאי ונערת מים, שמטרתו להביא תכנים קצת אלטרנטיביים לפלטפורמה אינטרנטית אלטרנטיבית.
"הקמתי את האתר עם שני שותפים שווי זכויות וחברים טובים - רועי ורנר שהוא עורך בטלוויזיה ואדם בני שהוא קופירייטר במקאן אריקסון. הקמנו אותו כדי שתהיה פלטפורמה ליצירת רשת ישראלית צנועה שעוקפת את הממסדיות הגדולה ולעשות שטויות בכיף. הכל בחינם, בלי לינקים למיליון דברים, והכל לאט-לאט. מצלמים בעצמנו הכל ועורכים הכל.
"עלינו לפני כמה שבועות, והיום יש כבר ארבעה תכנים חדשים. לדוגמה, יש לנו תוכנית שבמסגרתה כדורגלנים קוראים שירה, אבל לא בקטע של לצחוק עליהם או על השירה כי זה לא חוכמה, אלא להפך. לקרב את השירה לבני אדם. הייתה לי דמות פרודית של חזאי אצל גיא זוהר בשם יותם בל, שזאת דמות שהחזרנו עכשיו, והוא מארח כל מיני מפורסמים על ספסל ברחוב. דביר בנדק, יוסי מרשק, שמואל וילוז'ני, אפרת גוש, ועוד רבים וטובים".
- חושב על חו"ל?
"לא על הוליווד, כי אני מאוד לא אוהב אותה ואת מה שקורה שם. אולי אירופה. אני דובר צרפתית, גרתי שם, אשמח לעשות משהו באירופה. יש לי איזו פגישה השבוע עם במאי צרפתי על סרט טלוויזיה בצרפת. אבל זה הכל כחלק מאותם החיים שאמרתי קודם. זה לא איזה חלום מטורף. בגדול, הכל באמת-באמת טוב".
- ברכט כתב פעם: "מי שנפל לבור שומן, שוחה, אבל לאט".
"כן זה משפט טוב. מאוד נכון".
"טלוויזיה עושים בשביל כסף"
ברובינסקי מבין את כללי המשחק. הוא יודע שזה סקסי לדבר על כוכבי טלוויזיה במונחים של כסף, רכילות וגם כמובן קצת קנאה. למרות זאת, הוא טוען שהסכומים שפורסמו רחוקים מהמציאות: "אין לי קמפיין של מאות אלפי שקלים ליום צילומים. אני לא בוכה ולא מתלונן, אבל יש נטייה לדבר על זה כל הזמן ולהיכנס לזה".
שואלים אותך הרבה על זה, לא?
"ישר הולכים לכסף כשמדברים על טלוויזיה. בכלל, בארץ יש נטייה לדבר על זה. כל יום רומזים לי כמה אני מרוויח ומתעסקים בזה. נכון שזה מקובל בארץ, אבל כשאתה חשוף זה יותר קשה. נניח שכתוב איפשהו שאתה מרוויח מיליון שקל. אז קודם כל, זה לא נכון. שנית, תוריד מזה אחוזים לסוכן. שלישית, תוריד מזה 50% מס הכנסה ובסוף תוריד גם הוצאות. מבחינת הציבור, מאז שאני מנחה פריים-טיים אני מיליארדר ואפשר נורא בקלילות לדבר איתי על כמה אני מרוויח ולרמוז לי בבוטות שאני טובע בכסף".
יש פה אלמנט נוסף אולי יותר פילוסופי, אפרופו כסף. הרי "דייט בחשיכה", זו תוכנית שכל מי שעובד בה, יוצר אותה, מטרתו בסופו של דבר היא לעשות כסף. שלא לדבר על "לעוף על המיליון", שזה שעשועון שאנשים באים אליו כדי לזכות בכסף.
"99% מהטלוויזיה עושים בשביל כסף. זה לא תיאטרון. פעם במיליון שנה יש סדרה כמו 'הסופרנוס', אבל זה בעיקר מכונת כסף. אמנות היא מקסימום ערך נלווה, בטח בארץ, אבל זה לא רע. ככה זה אמור להיות".
- אז למה אתה מתלונן ששואלים אותך על כסף?
"יפה, תפסת אותי. צודק. כן, זה פחות אמנות ויותר בידור. גם הדרמות למיניהן והסוגה עילית. המטרה היא להעביר את הזמן בכיף, ורק פעם בתקופה יש איזה 'מונטי פייטון' או 'סיינפלד' או 'החמישייה הקאמרית'. עדיין ברוב המקרים מי שרוצה לעשות אמנות ואין לו שיקולי פרנסה, לא ילך לטלוויזיה. אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה, אני נהנה ממנה מאוד, זה אחלה עבודה, אחלה אנשים, יש המון דברים נחמדים וכיפים ככה שזה לא בהכרח רע".
- זה לא נראה לך מסוכן? מטמטם דור שלם, שאז גם לא ילך לתיאטרון ולא יקרא ספרים?
"זה מסוכן, אבל האייפונים יותר מסוכנים ויותר מטמטמים. בארוחה אצל ההורים שלי, כל האחיינים ליד השולחן עם האייפונים ולא מדברים עם אף אחד. בחזרות בתיאטרון מחכים לסצנה הבאה, אז המבוגרים יושבים על הקרשים ומחכים, והצעירים יושבים ובבגדים של שנות החמישים משחקים באייפון".
- אבל הם הרי כן מדברים עם מישהו בוואטסאפ או בפייסבוק.
"בפייסבוק רוב הזמן אתה קורא שטויות ומשוויץ בחיים שלך. אין לי פייסבוק, אבל ככה אני רואה מחברים. לדעתי, הרוב זה משחקים ושטויות. אבל אולי זה יביא גם למשהו טוב. ואולי משהו אופטימי בהקשר של קלקול הדור, הוא שתמיד אמרו את זה על כל דור ובסוף התרבות שורדת".