לפני 25 שנים נסעתי לראשונה בחיי לחו"ל. "נאלצתי" להינשא לאהבת חיי בכדי לראות עולם. הגיחה הראשונה מחוץ לגבולות הפרובינציה המקומית הייתה בירח הדבש, שמומן בכספי החתונה.
למרות שגדלתי בבית אמיד, בן לרואה חשבון מצליחן, המנטליות הפולנית של אבי ניצול השואה הייתה שאין מה לחפש בחוץ. הכי טוב פה. החינוך היה לצניעות, לא לנקר עיניים. הפרובינציאליות שלטה. פערי רמת החיים בין ישראל למדינות המערביות העשירות והמפותחות היו אז אדירים.
כתולעת ספרים, אנציקלופדיות ועיתונים, עוד כילד גמעתי בצמא כל שבב מידע על העולם הגדול. הוא הסעיר את דמיוני. כמהתי לראותו, לחוות אותו, לנשום ולהתרגש. הייתי זקוק לגירויים וריגושים ויזואליים, אינטלקטואליים ותרבותיים. פחות נמשכתי לטבע ונופים, יותר לתרבות ואנשים. לנוף האורבני של הערים הגדולות. ארכיטקטורה, היסטוריה, מוזיאונים, אמנות, תיאטרון, גורמה, קוטור, קידמה וטכנולוגיה. רציתי הכול. כאגרן מידע אובססיבי הרואה בידע כוח, ידעתי בפרוטרוט את הצ'ק ליסט התרבותי - עולמי שלי.
גיליתי שאני לא תמיד זוכר מה זוגתי "נאמה" לי בבוקרו של יום, אבל זכיתי ביכולת מופלאה לזכור עובדות, פרטים וסיפורים. אגרנות מידע קומפולסיבית. מה שלימים נתן לי יתרון עצום בעבודתי - אני מסוגל לזכור בפרוטרוט סיפורי מטופלים גם כעבור שנים - איפשר לי לדעת מה אעשה בכל מקום בעולם שנים לפני שכף רגלי נחתה בו.
לונדון הייתה התחנה הראשונה. שם צץ חוסר דחיית הסיפוקים והצורך להקדים את המקומיים בחוויות. להיות ראשון לדווח. מוזיקאי עולה בשם אנדרו לויד וובר העלה אז הפקה בווסטאנד בשם "פאנטום האופרה".
ההצלחה הייתה מיידית והכרטיסים היו Sold out חודשים רבים מראש. היה לי ברור שכשמגיעים ללונדון חייבים לראות את המחזה המדובר. חייבים ומשיגים. התרוצצנו מספסר לספסר וכעבור יומיים השגנו את הכרטיסים המבוקשים. הייתי מוכרח לדעת על מה המהומה. למחרת, בארוחת הבוקר במלון, אישרתי לסובבים אותי שצדק המבקר שצפה, כמונו, בהצגות טרום הבכורה.
זה היה כאילו נכנסתי למנהרה עם כרטיס בכיוון אחד. היינו אז זוג צעיר, תפרן, אבל הרגשתי שאני חייב לקפוץ מלונדון לפריז, כי שערי ארמון ורסאי נפתחו לתערוכת רטרוספקטיבה חדשה ומדוברת.
אין כסף? נטוס בצ'ארטר מקרטע, ונלון באזור הזונות בפיגאל. היה שווה.
צבירת חוויות אותנטיות בזמן אמת היא בבחינת חובה עבורי. אין אופציה אחרת, אין קונפליקט או התלבטות. מאותו מקום אני חייב להיות מעודכן תמידית כרופא פסיכיאטר. סופר מעודכן. לא ארדם עד שאקרא את המאמר המקצועי החדש ביום שהתפרסם. עוד כרופא בכיר בבית החולים עשיתי שמיניות באוויר כדי לנסוע לכל כנס רפואי בעולם. אני לא יודע אחרת, חייב להקדים את כולם. חייב להיות חשוף למידע לפני כולם.
בעבודתי אני זוכה לפגוש עשרות אנשים מרתקים מרחבי הגלובוס, שחולקים עמי את הידוע להם. מים רבים עברו בנהר ב-25 השנה האחרונות. דרכונים רבים מולאו בחתימות נמלי תעופה. עבודתי מחייבת זאת. תשאלו: איפה הבעיה? סף הריגוש והעניין עלו. עלו מאוד. הרצאה של קולגה שאין בה חדשנות משולה לבזבוז זמן.
מאמר מדעי בלי אמירה קלינית פרקטית ומשמעותית לא יוצר עניין. נולד צורך להוסיף למעגל החברים הטובים והנאמנים גם כוכבים אורחים חדשים להפריה הדדית ואינטראקציה בונה, להזרים אנשים שיספקו מידע חדש. בתחום החומרי, לדוגמה, כבר לא מספיק דירוג המלון, חשובה האמירה הייחודית, עיצובו החדשני של החדר, הטכנולוגיה העתידית לצד הנוף הנשקף ממנו. תערוכה סתמית בלי מוטיב לא מספקת. שף ללא גאונות חדשנית וקורטוב יצירתיות שלא נחוותה לא ירגש. זו לא פלצנות, זו עובדה.
אני עובד במידענות ונהנה לחלוק עם אחרים. קורא הכול: עיתונות פרינט בארץ ובחו"ל, מידע אינטרנטי, מצליב מידע מהאנשים הכי מחוברים ועדכניים.
לעתים אני נזכר בערגה במלון ההוא בפיגאל, עת ישבנו חבוקים וחלקנו המבורגר אחד, מחוסר תקציב. נהנינו מכל ביס והיינו מאושרים בחלקנו. נאיבים ומאושרים נקודה. אני נזכר גם בלימודי הרפואה בכלל והפסיכיאטריה בפרט, עת כל מידע ישן וקטן נוסף בתחום הפסיכיאטרי-פסיכולוגי גרם לאורגזמה.
יש מחיר להיות סופר-מעודכן. המרדף לא מסתיים, ההילוך רק עולה. אין שחיקה. אין התעייפות. האם הוא שווה? לא יודע לענות. לא מכיר אחרת. יתרונותינו הם חסרונותינו, ולהפך. אני מקבל באהבה את שלי.
דבר אחד לא התעדכן ונשאר קבוע ויציב בחיי. הדבר שהכי מרגש אותי, ובמרחק ענק מכל היתר, הוא לשכב ביום שישי במיטה עם רעייתי יונית ושלושת ילדיי: דנה, יותם וקרן, ולצפות ב"אולפן שישי". אז לכל אחיי מאותגרי המידע: פרופורציות!