הוויכוח הציבורי על חיסון הפוליו הוא הרבה יותר ממחלוקת על שתי טיפות מרות בפה. זהו אחד המשברים הבריאותיים הגדולים הראשונים בעידן החדש של השיח הישראלי, על כל הטוב והרע שבו.
עידן של ערנות אזרחית, לעיתים מוגזמת, עידן שבו כל החלטה ואמירה של בכירי משרד הבריאות נבדקת בפינצטה ועומדת למבחן הקפדני והעצבני של הרשתות החברתיות; עידן שבו הציבור הישראלי לא סומך על איש, בעיקר לא על הממשלה, ואפילו ברופאים הוא כבר למד לפקפק.
כשהישראלי החדש, בוגר המחאה החברתית ואזרח העידן הדיגיטלי, הולך לרופא, הוא יושב קודם מול האינטרנט ומגיע מצויד בשמות של תרופות ופרוצדורות. הישראלי העכשווי הוא פציינט מעודכן ותובעני, שלהיות הרופא שלו זה אתגר לא פשוט. עכשיו תארו לכם איך זה להיות רופא של שבעה מיליון פציינטים כאלה.
משרד הבריאות מנהל בימים אלה מערכה כפולה - נגד המתנגדים לחיסון הפוליו, ומאבק על מידת האמון של הציבור בממסד הבריאותי. ההחלטה ללכת על מבצע חיסונים לאומי אינה החלטה של שחור ולבן. היא התקבלה אחרי שבועות ארוכים של דיונים והתלבטויות. בסופו של דבר, החליטה צמרת משרד הבריאות שמוטב לנהל את הסיכון עכשיו מאשר להתמודד עם המשבר אחר-כך.
קשה לשווק החלטה כזו בדרך משכנעת, בלי לכופף פה ושם את האמת: חלק גדול מהציבור עדיין שוגה באשליה רומנטית, שלפיה במדע וברפואה יש אמת אחת, מוחלטת. המציאות מורכבת יותר. לכל החלטה יש יתרונות וחסרונות, לרבות ההחלטה לחסן את ילדי ישראל נגד פוליו. אבל איזו אימא תחסן את ילדה אם יתייצב מולה רופא הססן, שיספר בכנות על חיבוטי הנפש שקדמו להכרעה?
בניסיון לבלום את הסיכון הבריאותי, לקחו במשרד הבריאות סיכון ציבורי לא קטן: רמת האמון של הציבור בממסד הממשלתי נסוגה בשנים האחרונות בקצב של ירידת מפלס ים המלח. לחיסונים יש מוניטין גרועים. אם סניפי טיפת-חלב היו נותרים שוממים, זה היה נוסף לכישלון אישי של שרת הבריאות יעל גרמן ובכירי המשרד - גם אנדרטה חיה (או שמא חיה-מוחלשת) לאובדן היכולת של משרד הבריאות לשכנע את הציבור שהוא עובד בשבילו, ויודע מה הוא עושה. להפגנה כזו של חוסר אמון היו עלולות להיות השלכות ארוכות-טווח על ניהול הבריאות הציבורית בישראל.
שאלה אתית-מוסרית
בתוך מהומת ה"בעד ונגד" התערבבו מחלוקות משתי משפחות שונות. ישנה הסוגיה המדעית - מה מידת הסיכון, אם בכלל, הטמונה בחיסון; אבל המחלוקת המעניינת יותר, שהיא גם נקודת-התורפה של משרד הבריאות, נגזרת מהשאלה האתית-מוסרית: האם לגיטימי לתת לילדים חיסון שהם למעשה אינם זקוקים לו, במטרה להגן על אנשים אחרים?
במשרד הבריאות סבורים שכן, מתוך הנחה שהגנה על הציבור מפני התפשטות מגפה היא בטווח הארוך הגנה גם על הילדים המתחסנים עצמם, אף אם באופן מיידי הם אינם נתונים בסכנה. מעניין מה יאמרו שופטי בג"ץ בנקודה הזו.
זירת המאבק על לב ההורים מתמקדת באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות. את ההחלטה אמורים לקבל מאות-אלפי הורים צעירים, רובם נטועים בעולם האינטרנטי ושואבים ממנו מידע ותפיסת עולם. משרד הבריאות שכר לצורך העניין את שירותיו של משרד גדול לייעוץ תקשורתי, שדואג לנוכחות ערנית של מומחי המשרד באתרים השונים, משגר אותם לפורומים של שאלות ותשובות ובמקביל ממפה בכל רגע את הלכי הרוח ברשתות החברתיות.
בימים הראשונים למבצע הארצי נראה שמצבו של משרד הבריאות די טוב. מדי יום מתחסנים עשרות-אלפי ילדים. נעקוב אחרי המספרים: אוכלוסיית היעד של החיסון מונה כמיליון ילדים; ובמשרד הבריאות סימנו את קו המחצית - חצי מיליון ילדים - כרף שמעבר לו הקרב על אמון הציבור הסתיים בניצחון.