מתחת לרדאר והרחק מעיני התקשורת והתודעה החברתית, צמח בעשור האחרון באגם מלאכותי בדרום תל אביב, דור של אלופי עולם בסקי מים.
הספורט התחרותי האישי כבר מביא במשך שנים כבוד לספורט הישראלי, בעיקר בענפי הג'ודו, השיט והגלישה. בענפים אישיים אחרים הרוב הגדול של הספורטאים לא זכה במדליות, אולם הם ראויים להערצה ולכבוד על ההתמדה שלרוב לא זוכה לתהילת עולם, אלא לכל היותר לקובייה קטנה ונסתרת במדורי הספורט.
כבר שנים שסקי המים בכבלים נחשב לענף המעוטר ביותר בישראל בכמה דרגות מעל שאר הענפים. טל מסרי, מאמן נבחרת ישראלית בסקי מים, מסביר את סוד ההצלחה: אינטליגנציה גבוהה, התמדה ויכולת להסתכל על הדרך יותר מאשר על המטרה.
האגם המלכותי בגודל 50 דונמים לא מזמין במיוחד, מימיו החומים עלולים להטעות, אך הם נקיים לחלוטין הודות למערכת אקולוגית המונה אלפי דגים ממינים שונים כשלכל אחד תפקיד משלו, מזלילת יתושים ועד אכילת אצות.
סרט הדרכה, המציג את מצוות עשה ואל תעשה, עובר מהר. תוך כמה דקות אני כבר אוחז בזוג מגלשים, כשאפוד ציפה לח לגופי וקסדה לראשי. כל אדם שמגיע הנה בפעם הראשונה זוכה לליווי אישי ממדריך צמוד, מרגע הקבלה ועד הכניסה למים. המדריך שלי הוא מסרי, שתחת ידיו עברו אלופי עולם וכמה עשרות מדליות וגביעים. המעמד מחייב ואסור לפשל.
כריעת כיוון
על שפת הבריכה, מסרי מעביר תדריך אחרון. שני המגלשים כבר לרגליי ואני מוצא את עצמי בתנוחת מוצא שמזכירה שילוב בין שירותי בול קליעה ואימון פילטיס. הכבל רץ כל הזמן מסביב לאגם, ואז מגיעה פקודת אוקיי למפעיל, שאחראי "לשגר" את הגולשים למים. התדריך והדגשים רצים בראש רגע לפני שמגיע צליל קליק שמאותת כי הכבל מתחיל למשוך אותי למים.
חיובי, רק לחשוב חיובי והכל יהיה בסדר. המים משפריצים על הפנים, הגוף רוצה לעוף קדימה ואני עדיין במצב כריעה. חיובי, צריך לחשוב חיובי. מגלש אחד ניתק ואני נאבק שלא לאבד את השני, למרות שאין בכך שום רציונל שפוי, כמו מלחמת הישרדות אבודה מראש. שנייה של חוסר ריכוז משליכה אותי למים הקרירים, והמרחק שעשיתי מנקודת הזינוק מתגלה כסביר בשביל פעם ראשונה "רוב אנשים מתרסקים הרבה לפני", מעודד מסרי.
רגליים צמודות, ליישר ידיים ולהביט רחוק, וכמובן - לחשוב חיובי. "קליק" נשמע, אני נשאב על ידי הכבל שוב לעבר המים. השניות הראשונות הכי חשובות, הצלחה בהן מובילה להתייצבות וכל השאר בא בטבעיות. מיישר רגליים והנה אני גולש. מקצוען אמתי? לא ממש. עיקול ראשון מגיע ועכשיו צריך לתמרן בין שלושת השערים המסמנים את המסלול הנכון. שער ראשון מאחוריי והנה השני ואז... בום, טראח, מה קרה? שוב אני שוחה עם הדגים.
אוסף את המגלשים שהתעופפו במהלך ההתרסקות האחרונה, ושוחה אל הגדה אל מה שקרוי מצעד הבושה. הליכה מנקודת הנפילה במשך 5 דקות על שפת האגם בחזרה אל נקודת הזינוק, כשבדרך חולף הגולש המובך על פני כל מטיילי הפארק, ואם זה לא מספיק אז הגרנד פינאלה הם עשרת המטרים האחרונים שעוברים על דשא סינתטי, בין האגם לבין שולחן ארוך הסמוך לאגם, שמאכלס את מי שבא ליהנות מצפייה בגולשים.
פגוש את הסנפירים
באחד באוגוסט נפתח מחדש מתקן סקי המים בכבלים בפארק דרום. הושקעו בו יותר מ-370 אלף אירו, והוא נחשב למתקדם בעולם. המתקן עתיד להביא לישראל תיירות סקי מים, בעיקר מאירופה. הגלגלות שמריצות את הכבלים הוגבהו משמעותית, ומבלי להתכוון לכך הזווית החדשה מדמה גלישת קייט - כך שכעת גם גולשי קייט יכולים ליהנות כאן בימים ללא רוח.
על המקום, שקיים כבר 24 שנים, עובר משהו טוב וחדש. רוח צעירה ונעימה שוטפת את האגם המלאכותי הזה, וקוראים לה אורי קוך - מי שהשקיע כאן מהונו ומזמנו. הוא מצדו מקפיד להדוף בחיוך את כל השאלות הנוגעות לכסף ועל היכולת לכסות את ההוצאה העצומה הזו, שבהחלט מורגשת בכל פינה. "עזוב כסף, השקענו כאן המון אהבה", הוא מספר בעיניים נוצצות ומבטיח שהעתיד ורוד, וזו רק ההתחלה של משהו גדול שמגיע. החלום - סבב תחרות עולמי נחשב, שינחת בישראל, ואקדמיה לסקי מים שכבר נמצאת בהתהוות.
עכשיו תור הוויקבורד. הוויקבורד הוא גלשן רחב המגיע ממשפחת "הבורדים", כמו סנובורד, סקטבורד וכו'. לרוב הוא מהווה את השלב הבא והפופולרי בהתפתחות הגולש המתחיל.
באופן חריג לוח הפיברגלס הזה מרגיש לי נוח הרבה יותר מזוג המגלשים. "איפה אתה נופל?", שואל אותי אחד המפעילים בחצי חיוך. עכשיו האתגר הרבה יותר גדול, אני חושב כשאני אוסף כל גרם של ריכוז וחיוביות שיש בי. פקודת "אוקיי" מגיעה למפעיל, שמשחרר את הכבל. ברגע אחד של אושר, אני מפלח את המים ומרגיש כאילו נולדתי עם וויקבורד מחוברים לרגליים. אין נפילות ואין קושי אמתי. מדי פעם אני משחרר יד אחת מהאחיזה ומנסה ליהנות מכל שנייה כשאני מרחף על המים.
כמה מטרים ממני נמצא אותו סיבוב שכשלתי בו קוד. ריכוז וביטחון, אני חושב, והנה הוא מאחוריי. כשחיוך של הצלחה על פניי, רגע לפני שנוצות הטווס מונפות אל על, מגיעה הנפילה המיוחלת אל סנפיריהם המושטים של ידידיי הדגים.
כשאני שוחה אל גדות האגם, מרוצה מההישג המפתיע, חולף על פניי ילדון בן 11 שמדלג בין שער לשער תוך כדי פיהוק. מי יודע, אני חושב, אולי אני מביט באלוף העולם לשנת 2020.
kfir-k@globes.co.il