ההדחה של אלי ישי מתפקיד שר הפנים היתה אחת הבשורות המעודדות שהניבו הבחירות האחרונות. בשבתו כממונה על מדיניות ההגירה של ישראל ישי הכתים את כולנו: הוא בסך-הכול יישם אמנם את מדיניות הממשלה, אבל הדרך שבה בחר לעשות זאת - כולל שורת התבטאויות גזעניות מהסוג הירוד ביותר - הציגה את ישראל כמדינה שאיבדה את בלמי הבושה האחרונים שלה.
השר גדעון סער היה אמנם בשר מבשרה של אותה ממשלה, אבל עם מינויו התעוררה לרגע תקווה שהדברים ישתפרו: סער משתדל לטפח תדמית של ליברל נאור, ועובדת היותו חביבם של כמה עיתונאים וכלי תקשורת מסייעת לו בכך. גם הזוגיות המתוקשרת עם שדרנית הטלוויזיה גאולה אבן הוסיפה לו נקודות.
מי שצועד שלוב-זרוע עם עיתונאית מוערכת ברחובות תל-אביב, לא קורץ מחומר שמכנה אנשים "סרטן" ונושא נאומי הסתה בשכונות נפיצות שממתינות לגפרור שידליק אותן. ואכן, בביקורו הראשון כשר הפנים בדרום תל-אביב, הקפיד סער לומר שהאפריקאים הם בני-אדם - עובדה ביולוגית שדומה שקודמו בתפקיד התקשה להכיר בה.
אבל יותר מחצי שנה אחרי הבחירות, כבר אפשר לקבוע שכגודל הציפיות גודל הפער בין התדמית הנאורה של סער למדיניות החשוכה שהוא מוביל. לישי לפחות היה תירוץ: בתקופתו הגבול עם מצרים היה פרוץ, וישראל נאלצה להתמודד עם זרם של אלפי מבקשי מקלט שהגיעו מסודאן ומאריתריאה. חלק מהצעדים הדרקוניים שישי נקט נומקו בכך שרק התעמרות מאורגנת באלה שכבר נמצאים בארץ תרתיע את מבקשי המקלט העתידיים מלהגיע לכאן.
סער פועל במציאות אחרת: מאז בניית הגדר כמעט לא נכנסים מבקשי מקלט לישראל. השאלה שאיתה הוא צריך להתמודד פשוטה יותר - איך נוהגים ברבבות שכבר שוהים כאן. התשובה של סער גרועה כמו התשובות שהיו לישי: התעללות שיטתית. האירוניה המרה היא, שהמהלכים של סער אינם מוסריים והם גם לא יעילים: המצב באזורים שבהם הפליטים מרוכזים, בראשם דרום תל-אביב, הולך ומידרדר, ושיפור לא נראה באופק.
כדי לגרום למבקשי המקלט לעוף מכאן לכל הרוחות, הממשלה מפעילה סל של צעדים משפטיים ומנהלתיים, שכולם מגרדים את תחתית החבית של המוסר ומתחככים בקווים האדומים של אמנת הפליטים, שישראל חתומה עליה. בראש החץ ניצב "החוק למניעת הסתננות" (קרדיט: ישי ובנימין נתניהו), שמאפשר למדינה להשליך לכלא לשלוש שנים כל אזרח זר שמבקש כאן מקלט. רק אחרי שהוא נכלא מתחיל, בעצלתיים, הליך מסודר (לכאורה) לבדיקת בקשתו. החוק הזה, שעתירה נגדו תלויה ועומדת בימים אלה בבג"ץ, הופך את הפליטות עצמה לפשע.
האמצעי השני שהמשרד של סער מפעיל בימים אלה במרץ זכה לשם המתחסד "נוהל החזרה מרצון". נציגי המדינה מגיעים למבקשי מקלט שכלואים במתקן סהרונים בנגב, ומחתימים אותם על הצהרה שבה הם מבקשים לחזור למולדתם. כמה מאות כבר עזבו את ישראל בנוהל הזה (מתוך יותר מ-50 אלף סודאנים ואריתריאים שנמצאים כאן, כך שלא מדובר בפתרון אמיתי).
הבעיה היא, שכאשר אנשים נמצאים בכלא, חשופים בחלק מהמקרים לאיומים של נציגי הרשויות (על-פי עדויות שדלפו מהכלא), אין להם רצון חופשי אמיתי. זה דומה יותר ל"נוהל חזרה" תחת סחיטה באיומים מאשר ל"נוהל חזרה מרצון".
הקודקוד השלישי בחבילה המפוקפקת הזו הוא "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי". בפועל, משמעותו היא שניתן לכלוא מבקש מקלט בעקבות חשדות בלבד, בלי שהוכחה אשמתו ובלי שהתקיים הליך משפטי מסודר. אדם יכול לשבת חודשים בכלא רק כי מישהו חשב בטעות שראה אותו גונב אופניים (זו לא תיאוריה, היו מקרים כאלה). רק לחשוב שהאיש שזה קורה במשמרת שלו, היה אמון בארבע השנים האחרונות על חינוך ילדינו לערכים של משפט צדק.
פתרון אין, שפל מוסרי יש
בנאום שנשא בכנסת בחודש שעבר, הטיח סער באנשי האופוזיציה ש"תושבי דרום תל-אביב לא מעניינים אתכם". את הדמגוגיה הזו שמענו גם מקודמו, אבל הבעיה היא שמרוב אכפתיות, בתקופת כהונתם של שני שרי הפנים, זה עם המסכה החשוכה וזה עם הנאורה, מצבם של הישראלים הוותיקים שמתגוררים סמוך לריכוזי הזרים, רק הולך ומידרדר.
מדיניות הממשלה מותירה רבבות מבקשי מקלט באזור הדמדומים: בלי רישיון עבודה מסודר, בלי זכויות בריאותיות, בלי הכרעה מנומקת לגבי מעמדם, בלי מעמד. במקום לאפשר להם להשתלב בכל מקום שבו צריך ידיים עובדות (כפי שממליצה המשטרה), הממשלה ממשיכה לייבא רבבות עובדים זרים, ולהשאיר את מבקשי המקלט ברחובות דרום תל-אביב, במצוקה קשה שיוצרת מציאות בריאותית מסוכנת ודוחפת אותם לזרועות הפשע.
אז פתרון אין, שפל מוסרי יש. והעיקר ששר הפנים הוא ליברל נאור שמקפיד לומר שכולם בני-אדם, גם אם בפועל המדינה נוטה לשכוח את זה.
הכותב מגיש בגל"ץ את התוכנית 'יהיה בסדר'