"אוכל של בית", מכריז השלט. מה זה אוכל של בית? הבית של מי? אצל רבים מאיתנו, רבים מדי, כבר אין דבר כזה, אוכל של בית. לא במובנו הקלאסי. אין קציצות כמו שצריך, אין קוסקוס, אין עוף בתנור או בסיר.
ולכן, כשמישהו מכריז על-גבי שלט גדול באזור תעשייה שאצלו יש אוכל של בית, גם אם כולם יאמרו לך שזה נכון, תתקשה להאמין. הרעש שמסעדת אדון כהן עשתה ממקום מושבה הצנוע באזור התעשייה של תלפיות בירושלים, הצליח להגיע אפילו עד תל אביב. את הרעש לא חוללו כפי הנראה האחיות לבית כהן, לבנה ואחותה (שאת שמה לא מגלים), בנותיו של אדון כהן, שעל-שמו קרוי המקום. את הרעש יצרו, כמו תמיד, כמה תל אביבים שעסוקים בלספר לעצמם, ולכל העולם, שגילו "מקום סודי בירושלים".
אלא שרעש כזה יוצר ציפיות שכמעט אף פעם לא מתגשמות. בקיצור, באתי מלא פחדים. אחרי שמצאנו חניה, הלכנו לא מעט ברגל. המסעדה המדוברת. התגלתה כספק מבנה, ספק בקושי מבנה, בן קומה אחת. לא תואר לה ולא הדר, לאדון כהן, אבל האחיות כהן, שידעו לתלות מנורה יפה ותמונה ישנה של אבא כהן, ובעיקר לשמור על המטבח הפתוח. והמקום כולו בוהק מניקיון.
התיישבנו, אני והילדים, ומיד קיבלנו קנקן לימונדה וערכת סלטים סטנדרטית לכאורה. טחינה, חצילים, סלט כרוב, מלבני קולרבי פריכים, סלט עגבניות עם בצל, טבולה חריפה, סלט סלק, סלק תפוחי אדמה. לכאורה, שום דבר לכתוב עליו הביתה, למעשה, ובכן, שום דבר לכתוב עליו הביתה. וכי למה לכתוב אם אפשר לשבת בשקט ולאכול סלטים, שהם מופת אמיתי של פשטות ושל טריות.
לבנה כהן הציעה לבני הצעיר קוסקוס, אבל הוא העדיף סופריטו (אחרי שהסברתי לו שזה מה שהוא מכיר מהבית בתור "עוף עם תפוחי אדמה"), ולהפתעתי הוא הסכים. הסופריטו שהגיע ציער אותי מאוד. הוא היה טעים כל-כך, עד שדניאל בן ה-8 טרף את זה. הוא ציער אותי מכיוון שכשאני עושה סופריטו כזה בבית, הוא לא מסכים לאכול אותו. כששאלתי אם אצלנו אין כזה, שתק. ואני חשבתי שאני יודע לבשל. כולה עוף עם תפוחי אדמה, אבל איזה. סופריטו. ירושלמי אסלי.
בני הבכור ואני קיבלנו מנת קציצות שהייתה מורכבת משתי קציצות ממנת הקציצות עם המנגולד ומקציצה אחת ממנת הקציצות עם הכוסברה והשום בליווי תפוחי אדמה. מאז שאיני פוקד יותר, לבושתי הרבה, את מסעדת פונדק שאול, אחרי שעברה דירה מרחוב אילת ללילינבלום, לא באו אל פי כקציצות האלה. אי-אפשר להתחיל ולתאר אפילו את העדינות המופלאה ואת היד הטובה ששלטו בהן. קציצות של, ובכן, בית.
אחר כך הייתי חזיר וביקשתי טעימת מאלובה (או כפי שמכנים זאת לעתים, מקלובה). מזל שהתחזרתי. זה היה שיאה של ארוחה נטולת שיאים. מי צריך שיאים. משום שלא בשיאים מדובר, אלא באוכל עם נשמה כל-כך גדולה עד שלרגעים חשבתי ללכת לבכות קצת לבד בשקט בשירותים הצנועים שבקצה המטבח. תבשיל נהדר של בשר עם אורז, עם חצילים ועם כרובית שהיה, אחת המאלובות הטובות שאכלתי מימיי.
אדון כהן אולי אינה מסעדת פועלים קלאסית בשל מחיריה הגבוהים, יחסית לז'אנר. היא בטח לא מסעדת גורמה בשום צורה ואופן. אדון כהן היא בדיוק מה שהיא מבטיחה. מקום שמציע אוכל של בית. ואיזה בית. לבכות.