"מי בא בלי להודיע?!", שאלתי את עומר כאחרונת הפולניות אחרי שחבר שלו דפק פתאום בדלת. בלי להודיע, בלי להתקשר, בלי לווטסאפ אותנו קודם. דפיקה בדלת. טוק טוק. כל כך פרימיטיבי.
- "מה אנחנו, בסבנטיז? ואם הייתי עירומה?".
- "אבל את לבושה".
- "ומה אם הייתי עירומה?!?!".
- "אז היית מתלבשת", הוא ענה בשלווה.
אף אחד כבר לא בא בלי להודיע היום, להוציא אולי חיילי גבעתי שמגיעים לבית בעזה. מאז הסלולרי והפייסבוק, אי אפשר להיות off the grid. הווטס-אפ העלה את החטטנות לדרגה חדשה עם פונקציית ה"נראה לאחרונה", ולמעשה החליף את הזקנות של פעם שישבו במרפסת, וכשאמא של מישהו חיפשה אותו הן צעקו: "יוסי? נראה לאחרונה בחמש וחצי".
ומי יכול לשכוח את החוויה הנעימה של לענות לטלפון ביחד עם אמא שלך, בדיוק כשהתקשר החתיך של השכבה:
- "שלום, אפרת בבית?".
- "מי שואל?".
- "זה אריאל, הגולש החתיך והחלומי מכיתה ט' 2, התקשרתי לדבר עם אפרת".
- "אה שלום אריאל, אני מבקשת לא להתקשר בין שתיים לארבע".
- "אני מצטער גברת אברמוב".
- "אמא עניתי, תרדי מהקו".
- "טוב אני מנתקת. אה, אפרת, שוב שכחת להוריד את המים בשירותים, אני מבקשת שתשימי לב".
- "אמא!!!".
פיצה מחייכת. או קקי
מאז המצאת הטלפון הסלולרי כבר לא צריך לדבר עם אמא של אף אחד, חוץ מאשר אמא שלך. אבל כל הזמן. הווטס-אפ המשפחתי, הקבוצה החופרת מכל, גורמת לארוחת שישי לא להיגמר אף פעם. בזמן שאחותך מפגיזה עם 100 תמונות של הילד כדי שתצטרכי להמציא קומפלימנט חדש כל פעם, אמא שלך מבררת מה עשית ערה בארבע לפנות בוקר. "אבל נראית לאחרונה!", היא כותבת ושולחת אייקון של קקי. "חשבתי שזו פיצה מחייכת".
בשנות השמונים הפדיחה ההורית הייתה כמו סיכול ממוקד - חבר אחד כל פעם. היום, בלחיצת כפתור יש להם נשק להשמדה המונית. בין תחביביה של אמי: לשתף הודעות פרטיות על קיר הפייסבוק שלי, לעשות שייר לתמונות עם אקסים מ-2007 ולכתוב תגובות בסגנון "זו לא הפרחה ההיא שלמדה איתך ביסודי?".
אבל לא הכל רע בטכנולוגיה. הצד הטוב הוא שהיא מאפשרת לנו להיות טיפשים. בעצם, אולי זה דבר רע? אבדוק בגוגל אחר כך. כבר לא צריך לדעת שום דבר, חוץ מאשר איך לחפש בגוגל - ההארד דיסק החיצוני של המוח. אני לא מבינה איך יישבו פעם מחלוקות, "עיר הבירה של הולנד היא אמסטרדם" - "לא! האג" - "לא, אמסטרדם!" -"אין ברירה. נצטרך ללכת על זה מכות".
ומכות זה עוד טוב. היום רוב הקרבות מתרחשים בין אדם לסוכריות צבעוניות. חוויה לא באמת קרתה אם לא משתפים אותה, אוכל לא באמת נאכל אם לא מצלמים אותו, והפרסונה הווירטואלית חיה יותר טוב מאיתנו. כולם מחוברים, ובעצם מנותקים, התיעוד מקדש את האמצעים ואנחנו מרפרפים על פני החוויות שלנו ושל אחרים באותה מידת שטחיות. השיתוף נותן אשליה של נצחיות על חשבון הרגע, והפייסבוק נותן הרגשה של שייכות על חשבון הלבד, למרות שרוב החברים שלנו הם אנשים שאנחנו לא ממש מחבבים. גם המילה הזו, חברים. נסו לבקש מהם הלוואה ולכו חפשו את החברים שלכם.
ביקיני בתל אביב
פעם, מי שדיבר לעצמו ברחוב היה סתם משוגע. היום צריך להסתכל בתוך האוזן ולחפש אוזנייה. וגם אם יש, זה לא אומר שהוא לא משוגע.
הרגלי החיזור השתנו, לייק על סטטוס בפייסבוק אומר שהוא רוצה לצאת איתך, לייק על תמונה מאלבום תאילנד אומר שהוא רק רוצה לשכב איתך, וחמישה לייקים אומר שהוא סטוקר. הווטס-אפ מבשר שהוא קרא את ההודעה שלך אבל בחר להתעלם ממך, ואחרי שה"ערה" נשרף את מקבלת לפנות בוקר סמס של "איך עבר עלייך היום?".
אין ספק שהתקופה מבלבלת ומעלה תהיות רבות. לאן האנציקלופדיות הולכות כדי למות? יש איפשהו תאילנדיות שמעלות אלבום "ביקיני בתל אביב"? ואם אסכים להצעת החברות של מוחמד מדמשק, יהיה סוף-סוף שלום? לסיום, הנה אייקון של פיצה |ושיהיה לכם יום טוב.
