הפעם היחידה שבה התנסיתי בחיים במדינה אחרת - אמנם לזמן קצר - הייתה לפני כעשור. בקיץ 2002, אחרי חודשים ארוכים שבהם יותר מדי אוטובוסים התפוצצו במרחק נגיעה מאיתנו, ועם הבשלתן של נסיבות אישיות ומקצועיות, ארזנו את התינוק ושכרנו בית באי יווני נידח. זה היה מהפך: מלב הפיגועים נחתנו היישר לזרועות המפרצונים הרגועים; את העיר המפויחת והמדממת המרנו בטראסות עתיקות עם עצי זית כסופים. בקיצור, הגענו מגיהינום לגן עדן. וחזרנו אחרי חודשיים.
אז למה חזרנו? כי פה אמנם התבערה הייתה בשיאה, אבל זו הייתה התבערה שלנו, שהגיעה בעסקת חבילה עם השפה, החברים, המשפחה והתרבות שלנו. האי השקט היה גן עדן - אבל של מישהו אחר. עבורנו הוא היה מקום נהדר להעביר בו קיץ רגוע, אבל הוא לא היה בית.
היכולת להרגיש בבית במקום מסוים היא עניין אישי וסובייקטיבי. חזרתי מאוכזב מעצם הידיעה שכנראה כבר לא אוכל להרגיש בבית בשום מקום אחר בעולם. אני מקנא באנשים שכן יכולים. ישראלים שיש להם היכולת להרגיש בבית בברלין קיבלו מתנה גדולה, שמגוונת את מרחב הבחירה האישי והמקצועי שלהם. קצת עצוב לי על כל ישראלי איכותי שעוזב, אבל אין לי שום טענה אליו: הוא לא חייב לי דבר, כשם שאינו חייב דבר לשר האוצר יאיר לפיד.
מדי תקופה מתעורר מחדש הוויכוח המר על סוגיית ההגירה מישראל. בכל סיבוב כזה מתייצב פטריוט מטעם עצמו ונוזף במי שבוחרים לעקור למדינה אחרת. האירוניה היא, שיומיים אחרי ששר האוצר הצהיר ש"אין לי סבלנות" לישראלים ש"זורקים את המדינה לפח", לפיד פרסם סטאטוס נוסף שבו דיווח על האויב הגדול שלו - הזמן. הוא מתוסכל מהעובדה שהנעת תהליכים בממשלה נתקלת באין ספור מכשולים ואורכת כל-כך הרבה זמן, זמן שבמהלכו, כניסוחו, "דור שלם קורס מסביב".
כלומר, ללפיד אין סבלנות להתנהלות של מערכות השלטון בישראל, ובה בעת גם אין לו סבלנות לאנשים שניזוקים מההתנהלות השלטונית הזו ומבקשים לבדוק איך נראים החיים תחת שלטון אחר.
מזגזג בפראות
מעבר לפטריוטיות בגרוש, הסיפור האמיתי הוא שלפיד שוב מזגזג בפראות. ערב הבחירות הוא אמר דברים הפוכים בעניין המהגרים מישראל ("למה לכעוס עליהם? הם נמצאים שם בלית ברירה... עד שלא נשנה את המדינה אין לנו מה לבוא אליהם בטענות"). בנושאים כלכליים כבר התרגלנו לכך שיש לפיד לפני ולפיד אחרי; את הפערים הוא מתרץ בנסיבות שנחשפו בפניו כשנכנס לתפקידו. אבל כאן מדובר בסוגיה עקרונית שאין לה קשר לבחירות ולכלכלה; ובכל זאת לפיד מחליף צבעים באופן שיכול לעורר השראה אצל זיקית.
נדמה לי שיש לזה הסבר פשוט: ללפיד אין עמדות אמיתיות שנגזרות מהשקפת עולם מגובשת. יש לו עמדות שמתאימות לכל עת ולכל סיטואציה, ותמיד משווקות בכישרון רטורי. פעם הוא פרזנטור של בנק גדול בשכר של אלפיון, ופעם הוא עיתונאי חברתי שמזדהה עם "אחיי העבדים"; פעם הוא מטיל בליסטראות בממשלה שמעלה מיסים ומחירים, ופעם הוא הממשלה עצמה שמעלה את אותם מיסים ומחירים; פעם הוא רואה במזרח ירושלים נטל מיותר, ופעם בירתנו ה"מאוחדת" אינה נתונה למו"מ; פעם הוא מתמודד מודאג שמזדהה עם הברלינאים החדשים, ופעם הוא שר בכיר שאין לו סבלנות אליהם.
אומרים שרק חמור לא משנה את דעתו. גם ללפיד מותר לשנות את דעתו, אבל עושה רושם שאצלו העמדות מעוצבות מחדש כמו פלסטלינה. בקריירה הקודמת, לפיד נמנה עם זן העיתונאים שמתאפיין בראיונות מפויסים ונינוחים - שנוצר בהם הרושם שהמרואיין הצליח להתחבב על המראיין ולשכנע אותו. כשלפיד התקרב אל הבכירים נראה היה שהם היו מהלכים עליו קסם וגורמים לו לראות לפתע את הדברים אחרת. עכשיו הוא אחד מהם, בשר מבשרם, וזה ניכר כמעט בכל סטאטוס ואמירה.
הכותב הוא מגיש התוכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל