גם השנה נדמה היה כי העיתונאים בישראל היו מעדיפים לעסוק במלאכת הכתיבה והדיווח ולא בתנאי ההעסקה שלהם. אבל בהמשך ישיר לשנה שעברה, גם ב-12 החודשים האחרונים הפכו המסקרים להיות המסוקרים. ב"מעריב" המשיכו להיערם הבעיות לצד קיצוצים, פיטורים וחוסר הוודאות, ב"ידיעות אחרונות" ובגופי תקשורת נוספים נרשמו קיצוצי שכר, פיטורים ומחאות, עובדי ערוץ 10 והחדשות המקומיות התנדנדו בין אור לחושך, בין המשכיות לבין הפסקת השידורים, וכעת הקרקע שלהם התייצבה קצת אבל היא עדיין רעועה.
קבוצת מוטו תקשורת, על שלל מגזיניה, הודיעה בחודשים האחרונים על פשיטת רגל ונכסיה הוצאו למכירה, כשחלק מהעובדים הלכו הביתה.
מנגד, היו גם ניצנים של אופטימיות. כך, למשל, קם עיתון חדש בשם "סופהשבוע" בבעלות אלי עזור, הבעלים של "ג'רוזלם פוסט" שביסס אכסניה לפליטי ומפוטרי "מעריב", בהם בן כספית, יהודה שרוני, נתן זהבי וליאורה גולדנברג-שטרן.
גם ארגון העיתונאים המשיך במלאכתו ואיגד תחתיו גם את ועד העובדים של אתר הספורט one. הארגון הכריז גם על הקמת ועד יציג בקבוצת "ידיעות אחרונות", משמע בעיתון היומי, ב"כלכליסט" וב"לאישה", אך הכרזה זו פתחה צוהר למאבק משפטי שעדיין מתנהל בימים אלה. מצד אחד ניצב ארגון העיתונאים עם רוח גבית של ההסתדרות ומנגד ניצבת הנהלת "ידיעות" ולצדה אגודת העיתונאים, שפתאום נזכרה בתפקידה המקורי. "ידיעות", אגב, נמצא היום במצב שבו הוא מאחד תקנים ולא מגייס עובדים חדשים במקום כאלה שעזבו, מלבד מקרים חריגים.
באגף האינטרנט, השנה האחרונה הייתה בסימן ניסיונות של האתרים הישראליים וגופי התקשורת שמאחוריהם להידמות קצת יותר לערוצי הטלוויזיה.
וואלה, ynet ו"ישראל היום" השיקו אולפני טלוויזיה במערכות שלהם, מתוך מטרה להביא שידורי וידיאו חיים ותוכניות מוקלטות אל קהל הגולשים, בעידן שבו הטלוויזיה כבר לא באמת משמשת כמדורת השבט.
לצד המיתוג היפה והניסיון להקנות חשיבות עליונה לאולפנים, מהלכים אלה דרשו השקעה גדולה. הבעיה היא שהמאמצים הכספיים באולפנים באו לצד ועל רקע קיצוצי שכר ופיטורים של עובדים באתרים כמו וואלה ו-ynet וגם באתרים אחרים מקומיים אחרים. הדיסוננס הזה - השקעה רצינית באולפני וידיאו לצד מדיניות של צמצום - הוליד לא מעט תסכול בקרב העובדים, שרק הוסיף עוד יותר לתחושת המרמור הכללית שאופפת את הענף הזה בשנים האחרונות.
על אף קיצוצי השכר, שבחלק מהמקרים צפויים להתבטל בעוד מספר חודשים, נראה כי השכר הממוצע בענף המדיה והעיתונות כמעט לא השתנה לעומת שנה שעברה.
אף אחד אמנם לא ציפה שהשכר יעלה, בטח ובטח לא במצב שבו נמצאות היום העיתונות בישראל ובעולם, אך הסטטוס קוו שנרשם בטבלה הוא דווקא חדשות טובות - כי במקום שבו כלל לא צופים צמיחה ועלייה, חוששים בעיקר מירידה ומכך שהשכר ישתנה לרעה.
בינתיים, השנה הבאה לא מאירה פנים במיוחד. שוק הפרסום לא ממש מצליח להתרומם ובתור מנוע הכנסות מרכזי בהתנהלות השוטפת של גופי התקשורת, הם יתקשו להמשיך ולהישאר עם הראש מעל המים.
אביב עזוז, כתב מהדורת החדשות המקומיות "חדר החדשות": "הפכנו לסוג של עבדים"
אביב עזוז, 44, כתב "חדר החדשות" צפון, הוא אמנם לא צעיר, אבל לענף התקשורת הצטרף רק לפני שנתיים. לדבריו, "התחלתי לכתוב במקומון 'מידע 8' בקריית שמונה ובמקביל התחלתי לעבוד ככתב בחדשות המקומיות. למה גם וגם? כי כדי להתפרנס היום בתקשורת לא מספיקה משרה אחת. יש טאלנטים שמשתכרים מאות אלפי שקלים אבל רוב האנשים בתחום חיים משכר ממוצע-מינוס".
- נכנסת די מאוחר לתחום.
"כן, 42 זה גיל די מבוגר ואני עובד עם חבר'ה שרובם צעירים ממני, אבל אני עומד בקצב. נכנסתי לתחום בלי שום קשרים ומבלי להכיר אף דובר. קודם הייתי ארבע שנים עקר בית, גידלתי את הילדים כשאשתי עבדה. אין לי שום תואר, עשיתי פה ושם קורסים, אבל תחום התקשורת משך אותי.
"אני פעיל חברתי הרבה שנים ותמיד עזרתי לאנשים בכל מיני תחומים, בכל מיני ביורוקרטיות וכו'. כך שלרוץ בין משרדי ממשלה, עיריות, ביורוקרטיה, ניצולי שואה, נכים וכו' ולעשות על הדרך עבודה עיתונאית זה אני. אני חייב פעם בשבוע לעזור למישהו בכתבה שלי. זה הדלק שלי".
- בשנה האחרונה היו כמה מקרים שדווקא אתה זה שהיו צריכים לעזור לו, עם כל המשבר הקיומי של החדשות המקומיות.
"נכון, אבל היה מי שיעזור לי. בתור עיתונאי ובתור יו"ר ועד העובדים במהדורה בקריית שמונה אני מקבל לויאליות מוועדי עובדים בסביבה. כשאני צריך אותם, אז ועדי העובדים של מפעלי המתכת בקריית שמונה ועובדי פרי הגליל איתי. כל אלה עשו הפסקה מהעבודה והתייצבו לצדי במאבק על החדשות המקומיות עם שלטים. ולהיפך. אני אישן איתם במפעל אם הם יתבצרו שם".
- אתה מרוצה מהעבודה והשכר?
"כן, אני אומר לעצמי שחבל שלא נכנסתי לתחום העיתונות לפני 20 שנה. באתי לפני שנתיים עם ספר טלפונים ריק ובלי להכיר אף אחד. היום טוויתי לי קשרים עם ראשי רשויות, כוחות הביטחון, עולם תחתון. כולם מכירים אותי. אני מאמין שאם הייתי מתחיל לפני 20 שנה בתחום, היום עדיין הייתי נשאר בו.
"לגבי השכר - אתה יודע, אנחנו יהודים, אף אחד לא מרוצה מהשכר שלו. אני עובד בשתי עבודות כי צריך להשלים הכנסה. גם אשתי עובדת משרה ורבע. זה בהרבה תחומים ולא רק בתקשורת.
"הפכנו לסוג של עבדים. אני מאמין שחלק מהאלימות של בני נוער שרואים היום היא תולדה של העובדה שאנחנו ההורים כל-כך עסוקים בלהביא פרנסה הביתה, שאנחנו שוכחים להיות עם הילדים שלנו ולחבק אותם בזמן. זה קשה. אבל בסוף צריך לשלם חשבונות, חוגים וגם לשלם את החינוך חינם".
- איך אתה מסכם את השנה האחרונה?
"בשנה האחרונה, בחלק גדול מהזמן תפקדתי כסוג של עסקן. התעסקתי יותר במסביב, בהישרדות, בפגישות עם שרים, בלדפוק על דלתות בכנסת. זה לא נעים, לא טוב, לא כיף אבל תכלס כל הזמן המשכנו לעבוד ולהביא את הסיפור של ההיא משלומי שיש לה בעיה עם הרווחה או ההוא מקריית שמונה עם גידול בראש שאף מוסד חינוך לא רוצה לקבל".
- למה החדשות המקומיות הגיעו למצב הזה, שכל כמה חודשים הן מתנדנדות מעל תהום בגלל חוסר בסיס תקציבי?
"זה בעיקר רגולציה. אבל אני יכול להגיד לך, וזה לא מס שפתיים, שהיום בכנסת הדברים קצת שונים. פגשתי את מיקי לוי, סגן שר האוצר, יותר מפעם אחת. פגשתי את יו"ר ועדת הכלכלה, אבישי ברוורמן. הם מאלה שרוצים ומנסים לעזור. גם שר התקשורת רוצה שהחדשות המקומיות יתקיימו אבל לא על חשבון משלם המסים. לא על חשבון הציבור. עכשיו מחפשים לזה מתווה הגיוני".
- מה יהיה בסוף?
"אנחנו כמו מפעל טקסטיל בערד או מפעל מתכת בקריית שמונה. יש פה מפעל קטן שמעסיק 30 עובדים ואי-אפשר לסגור אותו. עם המאבק והרוח הגבית של ארגון העיתונאים ועם שר תקשורת וסגן שר האוצר שרוצים לעזור, אני מאמין שנסתדר. אני לא אתן שיסגרו. לא מאמין שזה יקרה, גם אם העובדים יצטרכו לפתוח חברה כקולקטיב ולהמשיך לשדר את החדשות המקומיות".
