ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לאחרונה ראיון ל"ניו-יורק טיימס". כצפוי וכראוי, העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", בין השאר, סיקרו את הריאיון. כצפוי, אבל לא כראוי, אם קוראים את הסיקור בשני העיתונים, קשה לזהות שמדובר באותו הריאיון.
"ישראל היום" מתמקד בציטוט השאלות והתשובות. לא כל השאלות והתשובות, כמובן, אלא בעיקר אלה שבהן ראש הממשלה יוצא "טוב". אבל בראיון המקורי יש גם תיאורים ופרשנויות של המראיינת, כתבת ה"ניו-יורק טיימס" בישראל, ג'ודי רודורן. הם אינם מחמיאים לנתניהו. בעיתון החינמי הנפוץ ביותר אין לכך זכר. לא נורא.
אפשר לסמוך על העיתון הנמכר הנפוץ ביותר שלא יכזיב. הנה הכותרת שלו: "הריאיון שנתניהו ירצה לשכוח". למה?
החינמיות המקוממת
אנחנו יודעים ש"ישראל היום" תומך בנתניהו, מכיוון שלצורך זה הוא הוקם; וש"ידיעות" עוין ל"ישראל היום", מכיוון שברוב חינמיותו הוא פוגע במכירות העיתונים, במיוחד ב"ידיעות".
אבל למה ה"טיימס" הניו-יורקי עוין בקביעות את נתניהו? כי ה"ניו-יורק טיימס" שוטם, מאז ומתמיד, כל מי שחושב אחרת מהקו המערכתי שלו. בגלל הדעתנות הבלתי מקצועית של העיתון הוא כשל כמה פעמים בתמיכתו באנשים ומוסדות בלתי ראויים.
שיפור בכתיבה המגמתית
בשנים האחרונות פורסמו ב"טיימס" כתבות שקריות, ידיעות מזויפות, התחזויות של עיתונאים. כל אלה מלמדים על איכות עריכה ירודה, אבל גם איכות הכתיבה.
הריאיון עם ביבי הוא אחת הדוגמאות. הנה כמה "פנינים" ממנו: "נתניהו השליך לפח 50 טיוטות של הנאום". אז מה? זה יכול ללמד כי ראש הממשלה התייחס ברצינות לנאום. אבל הפרט הרכילותי הזה נכתב בנימה שלילית, סתם כך, ללא סיבה מוסברת או נראית לעין.
איך נדע אם לא נזכור
"כאשר נתניהו עושה שימוש בטקסטים עתיקים, בהיסטוריה של השואה ובספר שכתב הנשיא רוחאני - הוא נשמע לעיתים צווחני". כאן יש כבר לא רק מגמתיות, אלא גם בורות, ואולי האחת נובעת מהשנייה.
איך אפשר להעריך התנהגות עתידית של אדם או מדינה, אם לא על סמך התנהגות בעבר? אם גנב, למשל, רוצה מבקש לשכנע שהוא השתנה, עליו חובת ההוכחה. כל עוד זה לא נעשה חייבים להיזכר ולהזכיר את העבר. ובמיוחד את השואה, שכן אם לא נלמד לקחים ממנה, ממה נלמד? לכתבת זה נשמע צווחני? נדמה שדווקא טענותיה הרדודות הן כאלה.
עיתון ככל העיתונים
"נתניהו הולך ונעשה מבודד... גם בישראל". וההוכחה? "לאחרונה איבד את אמונם של כמה שרים". כמה? מי הם? וכמה שרים כן מאמינים בו?
זו אינה כתיבה יוצאת דופן. בורות ומגמתיות הן מסימני ההיכר הבולטים בתקשורת. מה שכן יוצא דופן זה שרבים בציבור עוד לא הפנימו שה"ניו-יורק טיימס" אינו שונה.