בנצי ליברמן, מנהל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), עושה סוף-סוף את המעשה הנכון, ומנסה לפתור את המחלוקת הגדולה עם הקיבוצים, באבחה אחת, שתנתק את הוויכוח ההיסטורי-גורדי על זכויות הקיבוצניק בבית המגורים שלו.
לקיבוצניק אין קניין אמיתי על שטח המגורים, המצוי בתוך "שטח המחנה", דהיינו בתוך הקו הכחול של אזור המגורים הקהילתי בקיבוץ. אין לו אפילו זכויות של חוכר ישיר מול רמ"י, כי החוכר היא האגודה השיתופית של כלל חברי הקיבוץ.
מגמת ההפרטה ושיוך הדירות בקיבוצים הובילה לכל מיני הצעות וניסיונות להסדרים, שיעגנו את זיקת החבר לבית מגוריו. מספר הצעות התגלגלו בשטח (החלטות מועצת מקרקעי ישראל 751, 979 ומחליפתה 1155) על אופן הקניית זיקת בעלות לקיבוצניק על ביתו, ברמות תשלום שונות וגבוהות יחסית לרמ"י בגין מרכיב הקרקע. הוויכוחים על גובה התשלום, והטריקים העוקפים שבהם נקטו הקיבוצים, החריפו את היחסים עם רמ"י, עד כדי הפסקה בפועל של בנייה חדשה לחברי הקיבוצים.
וזוהי שאלת המפתח: מהי הנוסחה הנכונה לקביעת המחיר שעל הקיבוצניק לשלם למדינה עבור מרכיב הקרקע וקבלת קניין מלא בטאבו?
יש רק קנה מידה אחד להשוואה: מבצע היוון הדירות בסקטור העירוני, שהתחיל באמצע שנות ה-90' ונמשך עד היום. מדובר בלמעלה ממיליון משפחות, ששילמו לרמ"י עבור דירותיהם "דמי חכירה ראשוניים" (דח"ר), כלומר את רוב שווי הדירה שרמ"י מכרה להם, ולהשלמת שווי הדירה הם שילמו כל השנים דמי חכירה שנתיים נמוכים (דח"ש) - אבל נשארו בסטטוס של "חוכר" ולא "בעלים".
בסקטור העירוני, על מנת להוון את שווי הנכס ולקבל קניין מלא, בעל הדירה נדרש לשלם דמי היוון של 3.75%. הקיבוצים דורשים להתייחס אליהם בדיוק כמו לסקטור העירוני - וכאן פורץ הוויכוח הגדול. לא רק אנשי הקשת המזרחית, אלא רבים וטובים אחרים טוענים בלהט, שאין מה להשוות בין הסקטור החקלאי לעירוני, שהרי הקיבוצים והמושבים קיבלו את האדמות ואת בתי הסוכנות בחינם, ללא שנדרשו לשלם "דמי חכירה ראשוניים", ושילמו במשך השנים דמי חכירה שנתיים סמליים.
ברמה הפורמלית היבשה זהו טיעון נכון, והוא מתיישב עם שנאת קיבוצים, שיש מי שדואג ללבות אותה ולהזכיר להם את הדשא והבריכות ואת הסדרי מחיקת החובות הנדיבים כתוצאה מהמשבר של שנות ה-80'. אבל, הטיעון הזה אינו לוקח בחשבון את ההשקעה הענקית שביצעו הקיבוצים במשך השנים ביצירת סביבת מגורים קהילתית אטרקטיבית.
ההצעה הקיימת היום היא, שהקיבוץ יוכל לרכוש במרוכז את כל זכויות הקניין בקרקע המיועדת לבנייה למגורים בתוך "שטח המחנה", ולהקצות אותה לאחר מכן על פי שיקוליו. זאת, בדמי היוון בסיסיים כמו בסקטור העירוני, של 3.75%, ובנוסף לכך, לשלם בגין מרכיב הקרקע את ההפרש בין ה-3.75% ועד ל-33% משווי הקרקע, ולכל הפחות ישלם 11% משווי הקרקע.
מדובר בסכומי כסף גדולים לכל חבר, וספק אם יעמדו בזה. על מנת לסיים באמת אחת ולתמיד את הוויכוח, ולאפשר התפתחות קהילתית ראויה ב-280 הקיבוצים, רצוי שליברמן יקטין את התעריף למינימום, על מנת לשחרר את הקיבוצים לדרך חדשה, ולהוציא את רמ"י אחת ולתמיד מ"שטח המחנה".
לעומת זה, בשטחים החקלאיים שמחוץ לשטח המחנה, שהם שטחים של הציבור, אין שום סיבה לתת לקיבוצים פיצויים מוגדלים במסגרת שינוי ייעוד הקרקע לבנייה למגורים.