קצת יותר מיממה לפני פתיחת הקלפיות ברשויות המקומיות, השאלה הגדולה היא לא רק למי הישראלים יצביעו - אלא כמה מהם יצביעו. בבחירות הקודמות מימשו רק 35.5% מבעלי זכות הבחירה בתל-אביב את זכותם הדמוקרטית, וזה במערכת בחירות שנחשבה תוססת.
בחיפה הצביעו ב-2008 38% מבעלי זכות הבחירה, בירושלים 43%, ברמת-גן 38%, בבאר-שבע 42%, בחולון 39%, ובבת-ים 37%. אפילו הכריזמה המפורסמת של שלומי לחיאני לא הצליחה לגרום ליותר משליש מהתושבים לצאת מהבית.
ממוצע ההצבעה הארצי עמד על 52% - הרבה פחות מהבחירות הארציות האחרונות (66%). המצב היה טוב יותר ביישובים קטנים יותר, ובין הערים הגדולות, רק אשדוד הצליחה להביא אל הקלפי יותר ממחצית הבוחרים - 56%.
לאחוזי ההצבעה יש משמעות רבה לא רק בהקשר של מעורבות הציבור בהליך הדמוקרטי, אלא גם בנוגע להכרעה עצמה. כל אחוז מבטא כמה אלפי קולות שיכולים להשפיע על מבנה המועצה ואפילו על זהות ראש העיר הבא.
הערפל לגבי אחוזי ההצבעה מקשה גם על מלאכתם של הסוקרים. הפערים שהתגלו בשבוע האחרון בין הסקרים השונים מעוררים תהיות לגבי מידת התוקף שלהם. בסקר שערך מכון "מאגר מוחות" הודיעו 74% מהתל-אביבים שהם מתכוונים להצביע. הסיכוי שאחוזי ההצבעה בתל-אביב יותר מיוכפלו לעומת 2008 דומה לסיכוי שהמשיח יופיע באבן גבירול רכוב על גבי חמור.
על-פי אותו סקר, הפער בין רון חולדאי לניצן הורוביץ עומד על 14%-40%. בסקר של פרופ' קמיל פוקס, לעומת זאת (אמנם בהזמנת מטה הורוביץ), המרוץ לגמרי פתוח: 38%-45% לחולדאי. רפי סמית: 33-53 לחולדאי. פערים דומים קיימים גם בירושלים ("מאגר מוחות": ניר ברקת מוביל על משה ליאון 14%-43%; מכון רפי סמית: הפער הוא רק 41-47). מה יש לומר, מישהו יצטרך לאכול ערימה של כובעים בשלישי בלילה.
רק הממשלה אחראית?
כולם ניסו לדבר בימים האחרונים על ליבם של הבוחרים בניסיון לגרום להם להגיע לקלפי באמצע יום עבודה: משרד הפנים גייס את דב נבון כדי להסביר לנו שהגיע הזמן להפסיק לקטר; התקשורת הקדישה לנושא תשומת לב רבה; וכמובן המועמדים עצמם - בעיקר אלה שלא יושבים על כס ראש העיר וזקוקים למסה קריטית של קולות כדי להדיח אותו משם.
ביום שלישי נדע אם רוח המחאה החברתית שמעצבת בשנתיים האחרונות את השיח התקשורתי והציבורי וחדרה לכל פינה שבה מקבלים החלטות, תבוא לידי ביטוי גם בקלפי המקומית.
משום מה, עד לרגע זה נדמה שזה לא קרה. העם אולי דורש צדק חברתי וסביבתי, אבל הוא לא עושה את הקישור בין שני אלה לבין השאלה מי עומד בראש העיר או הרשות המקומית. יותר מדי שנים של שיח פוליטי חד-ממדי, שבו פיגועים וטילים, ביטחון ומדיניות חוץ היו חזות הכול, גרמו לציבור לראות בממשלה אחראית לכל פן של חייו ולהחמיץ את העובדה שלראש העירייה יש השפעה ישירה עלינו יותר מאשר לרוב השרים.
אם בשנים האחרונות עלתה סוף סוף קרנם של הנושאים הכלכליים והחברתיים, של החינוך והבריאות, התחבורה והסביבה - הגיע הזמן לעליית מדרגה גם של הנושא המוניציפלי שחובק את כל התחומים הללו יחדיו.
בחלק מהרשויות הבוחרים יצטרכו להחליט גם אם ניקיון כפיים הוא אחת מהתכונות הנדרשות מנבחר ציבור. הישראלי הסביר יודע לדקלם ש"כל הפוליטיקאים מושחתים" ומקלל מתוך שינה את הצירוף "הון-שלטון", אבל האם תושבי רמת השרון (יצחק רוכברגר), נצרת עילית (שמעון גפסו) ובת ים (לחיאני) באמת יענישו את הראשים היוצאים שלהם שמתמודדים תחת עננה של כתבי אישום חמורים בתחום השחיתות?
לא מן הנמנע שיתברר שהעם אמנם נגד שחיתות - אבל ברגע האמת הוא לא מהסס להצביע בעד מי שנאשם בה. מקרה המבחן המסקרן ביותר יהיה בבת ים. ב-2008 זכה לחיאני בפעם השנייה עם 86% מהקולות. אפשר לאחל לו שייצא זכאי ויחזור במהירות לחיים הציבוריים, אבל כל עוד זה לא קרה - זכייה שלו תעביר מסר מסוכן למערכת המשפטית והפוליטית.
מסר שמשמעותו שהציבור מוכן למחול למנהיג על הכול כל עוד הוא "מספק את הסחורה". שלטון החוק בישראל כבר מזמן לא קיבל בשורה רעה כזו.