1. מקובל לומר על הבוחר הישראלי שהוא קליינט קשה. קוטר מקצועי, חשדן אובססיבי, לרצות אותו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. התכונה הקולקטיבית הזו של הציבור הישראלי הוזכרה השבוע אגב ניצחונם של שלושת ראשי העיר המכהנים בערים הגדולות. ניר ברקת בירושלים, רון חולדאי בתל אביב ויונה יהב בחיפה אמנם זכו בבחירות, אבל קשה לומר שהם סחפו את תושבי עירם. אם תשאלו אותם, הם יאמרו שכאלה הם הישראלים - אף פעם לא מרוצים.
אבל באותן שעות ממש התברר שדווקא יש ישראלים שיודעים להכיר תודה ולהביע הערכה למנהיגים המקומיים. רק שאלה ישראלים שגרים בערים אחרות - בראשן באר שבע ורעננה. בבאר שבע גרף רוביק דנילוביץ' יותר מ-92% מהקולות; ברעננה רשם זאב ביילסקי קאמבק מזהיר כשקיבל 70.3% מהקולות מול ראש העיר המכהן נחום חופרי. ואחר כך מספרים שאי אפשר להדיח כאן ראשי ערים.
התוצאות הללו אינן מקריות: דנילוביץ' וביילסקי נמנים עם זן נדיר של אישי ציבור שהציבור באמת מאמין להם. רוב הבאר שבעים משוכנעים שדנילוביץ' מת על העיר, שהוא באמת רוצה בטובתם ושהוא באמת זוכר שתפקידו לשרת אותם ולא סבור שהם נתינים שתפקידם לשרת אותו. כמה ישראלים מרגישים כך לגבי ראש הממשלה, גם מבין אלה שמעריכים את ביצועיו והצביעו עבורו?
ביילסקי הוא סיפור דומה. בשנים האחרונות הוא עלה מספר פעמים לשידור בתוכניתי בגל"צ כדי לסייע בפתרון בעיות בתחום הקרוב לליבו - ההתעמרות הביורוקרטית בניצולי השואה. תמיד הוא היה מחויב, תמיד קיים את הבטחותיו גם אחרי השידור, ובכל פעם הקפיד להקריא בשידור את מספר הטלפון הנייד שלו והזמין את מאתיים אלף ניצולי השואה להתקשר אליו עם כל בעיה. והם התקשרו. עם חלקם הוא צעד יד ביד במסדרונות הביורוקרטיה עד למימוש זכויותיהם. אם הוא זייף את כל זה - מדובר במתחזה מוכשר מאוד, אבל מתושבי רעננה שחוו את המפגש אתו כשכיהן כראש העיר אני שומע שזה לא המקרה. הם רק חיכו שהוא יחזור כדי להכתיר אותו מחדש.
אז אולי אין פוליטיקה חדשה, אבל כנראה שעדיין יש פוליטיקה טובה - וכשהישראלים פוגשים אחת כזו הם יודעים להעריך את זה.
2. בחירות 2008 היו שעתה המוניציפלית היפה של מפלגת הירוקים: כ-50 חברי מועצה נכנסו מטעם סיעות הירוקים ברחבי הארץ. ההצלחה בזירה המקומית בלטה על רקע הכישלון במישור הארצי. הירוקים מעולם לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת, ובבחירות האחרונות צנחו לשפל של כמה אלפי קולות.
השבוע התברר שגם בפוליטיקה המקומית, 2013 היא לא השנה של הירוקים. בתל אביב הם לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה; בחיפה ירדו מ-3 מושבים לשניים. גם בערי השרון נחתכו שיעורי ההצבעה לירוקים בעשרות אחוזים. נושאי סביבה, שמתקשים לכבוש את ראש סדר היום הלאומי, נתפסים כרלוונטיים וחשובים בהתנהלות המקומית. האם הועם זוהרם?
לא בטוח. 'הירוקים' אמנם בשקיעה, אבל הירוק - לאו דווקא. במערכת הבחירות הזו בלטה בערים רבות נוכחותן של רשימות עם תפיסת עולם סביבתית-חברתית מגובשת, אבל לא בהכרח כאלה שהצבע הירוק מככב בשמן. בתל אביב מובילות את האגף הזה מרצ ועיר לכולנו; בירושלים "ירושלמים" של רחל עזריה, הרשימה המשותפת מרצ-עבודה ויש לקוות שגם "התעוררות" הצעירה; בחיפה עינת קליש רותם, אדריכלית שעוסקת בקיימות אורבנית, קיבלה 14% מהקולות בהתמודדות על ראשות העיר והובילה את רשימתה לשלושה מושבים במועצה. אלה יהיו מושבים ירוקים גם אם לא קוראים להם ככה.
3. ניצן הורוביץ חטף לא מעט ביקורות במהלך הקמפיין שניהל נגד רון חולדאי. טענו שהוא רדום, שהוא מתקשה לשחזר את האנרגיות שזרמו בתל אביב לפני חמש שנים, כשדב חנין קרא תיגר על חולדאי.
תל אביב אכן לא נהרה לקלפיות, אבל קצת פרופורציות: הורוביץ הגיע לתוצאה כמעט זהה לזו שאליה הגיע חנין ב-2008 (אז ניצח חולדאי 35%-50%; הפעם 41%-57%). להורוביץ אולי היה פחות באזז, אבל לא פחות קולות מלחנין (למעשה הוא קיבל 3,000 קולות יותר ממנו). הורוביץ הוא גם אחד היחידים שהתמודד בשם מפלגה ארצית - מרצ, וקצר הצלחה גדולה במועצה: מרצ הכפילה את כוחה במועצת עיריית תל אביב מ-3 ל-6 מנדטים, בדיוק כמו בבחירות האחרונות לכנסת.
עכשיו היא ניצבת בפני התחבטות קשה - אם לחבור לחולדאי או להציק לו מהאופוזיציה. אבל אלה כבר צרות של מצליחים.
הכותב הוא מגיש התוכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל