תחקיר "כלבוטק" על חברת זוגלובק עורר מנעד רחב של תגובות. אחת הנפוצות שבהן הייתה - ודווקא מצד אנשים שממש אינם אדישים לסבלם של בעלי חיים - "מה זה משנה בעצם?". הרי ממילא העופות האומללים שנראו על המסך מובלים בסופו של יום לשחיטה.
טבעוני אדוק אמר לי היום: "הסופר בשביס-זינגר כתב ש'עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה', ומה שאנחנו עושים זה להתווכח על תנאי הכליאה של האסירים במחנה ההשמדה. כאילו מה שחשוב זה אם מתייחסים אליהם יפה, ולא עצם העובדה שטובחים כאן יותר מ-200 מיליון תרנגולים בשנה".
הדברים אמנם לא מופרכים, אבל כמו תמיד החיים הם פשרה בין רצוי למצוי. עמדה טהרנית מדי עלולה לשרת חברות כמו זוגלובק ו"אדום אדום". אחד מקווי ההגנה שנקטו השבוע אנשי זוגלובק ויחצ"ניה היה - "מה לעשות, שחיטה זה דבר מכוער". בכך הם ניסו לטשטש את העובדה שמצלמות כלבוטק חשפו את מה שנראה כמו צפצוף מתמשך על החוק במפעל מוצרי הבשר הגדול בארץ.
בעולם מתוקן, בעלי חיים לא היו נשחטים לצורך מאכל; אבל בעולם מתוקן גם לא היו מלחמות, רעב ועוני נוראיים. אבל יש מלחמות, ובתוך התופת שבה בני-אדם נהרגים והורגים זה את זה, האנושות ניסתה להכניס סדר וכללי חוק ומוסר בסיסיים. החוקים האלה קובעים, שאפילו במלחמה יש מותר ואסור, יש מלחמה ויש פשעי מלחמה.
זה המצב, על כל ההבדלים המתבקשים, גם בתעשיית הבשר: מותר להרוג למרבה הצער, אבל בדרך אל הגרדום יש כללים מחייבים שנועדו לצמצם את הסבל של בעלי החיים. משחטה היא מקום נורא, אבל משחטה שבה חוק צער בעלי חיים הוא רק שמועה היא מקום נורא עוד יותר, כפי שמעידות התמונות ששודרו בתחקיר כלבוטק.
מי שממעיט בחשיבות תחקירים מהסוג הזה, מחמיץ את התמונה הרחבה. מתוך שלא לשמה, בא לשמה: תוכנית כלבוטק עסקה אמנם באופן מוצהר בהפרות החוק שבוצעו לכאורה בזוגלובק, אבל היוותה למעשה עוד חוליה חשובה בשרשרת החשיפות של פרצופה האמיתי של תעשיית הבשר. התעשייה הזו פרחה במשך שנים מאחרי מסך אטום שסייע לציבור להדחיק את העובדה שהפולקע והשניצל שמונחים על הצלחת שלנו היו פעם בעלי חיים. בכל פעם שהמסך מורם והמציאות נחשפת, יותר אנשים מתקשים להמשיך ולהדחיק. ככה הפסיכולוגיה של מערכת העיכול עובדת: אחרי שראינו איך מכינים את הפסטרמה שלנו - יש הרבה יותר סיכוי שהיא תיתקע לנו בגרון.
בכל הכוח על שתיים מחברות המזון הגדולות
כלבוטק ורפי גינת זכו השבוע לגשם של מחמאות: בימי שגרה גינת חוטף ביקורות על נטייתו להיטפל לנוכלים קטנים ולפרשיות שחיתות שוליות, והנה, בתוך מספר חודשים הוא הלך בכל הכוח על שתיים מחברות המזון הגדולות במשק. על זה מגיע לו, לתוכנית - ואיש "אנונימוס" רונן בר, שהוביל את שני התחקירים - שאפו גדול. על הראיון שקיים בסיום עם מנכ"ל זוגלובק - הרבה פחות.
מנכ"ל זוגלובק פיני קמרי הגיע לאולפן מצויד במקבץ הצהרות נבובות בנוסח "זוגלובק היא חברה שומרת חוק". הפער בין דבריו הריקים לבין התמונות שנראו רגע לפני כן היה הזמנה למראיין שיעשה ממנו קציצות (עוף?), אבל גינת בחר לנמנם ולדלג על רוב השאלות המתבקשות.
למשל, איך ייתכן שהמכונה המפלצתית שתועדה בתחקיר - שקמרי הצהיר על השבתתה - פעלה תקופה ארוכה במשחטה בלי שאיש בהנהלת החברה יעצור אותה; איך ייתכן שהחברה משתמשת בכלובים פגומים ומסוכנים, והאם קבלת האחריות שהמנכ"ל הצהיר עליה תתבטא גם בהתפטרותו מהתפקיד. כשקמרי הקפיד להשחיל את האמירה הצינית ש"המוצרים שלנו איכותיים ובטיחותיים כתמיד", גינת היה צריך לעמת אותו עם העובדה שבמקום לערוך חשבון-נפש נוקב, הוא עסוק בבקרת נזקים על הפגיעה הצפויה במכירות.
בשורה התחתונה, נוצרה תחושה שגינת כמה לשגר את הצופים למיטה עם הפי-אנד: זוגלובק מכה על חטא, זוגלובק תשפר את דרכיה, ומעתה כולנו יכולים ללעוס פסטרמה בלב שקט. לתחקיר המעולה שגינת הגיש רק כמה דקות לפני כן, הגיע סיום עיתונאי הולם יותר.