מבצע הגריטה של הממשלה, שמטרתו להוריד כלי רכב ישנים ומזהמים מהכביש, חזר אתמול לפעול, וגם הסתיים באותו יום.
זו לא הפעם הראשונה שהממשלה מעבירה תקציב לתוכנית הגריטה הזו, ותמיד זו הייתה הצלחה - בשנים 2010-2011 יותר מ-18 אלף מכוניות ישנות ומזהמות הורדו מהכביש, וכל בעל מכונית קיבל לחשבונו 3,000 שקל. הפעם, ברוח התקופה, התקציב מוגבל, ולפי הערכות יספיק רק ל-1,500 מכוניות.
זה ברור שעם 3,000 שקל לא הולכים לקנות מכונית חדשה, ועדיין בעלי הגרוטאות שמחים על ההזדמנות לקבל כמה אלפים על המכונית האהובה ששירתה אותם שנים. גם אני רציתי לנצל את המבצע ולגרוט את המכונית הישנה שלי. כפי שמורה אתר משרד התחבורה, הלכתי למכון הרישוי הקרוב אליי, בפתח תקווה, על מנת לבטל את רישיון הרכב.
אולי זו אני שתמימה מדי, אולי זו המדינה שחלמאית מדי. סביר שזה קצת משניהם. אני הנחתי שכיוון שהתחיל מבצע מוגבל, כזה שגרף הצלחה רבה כל כך בפעמים הקודמות שהוחל ובעל אינטרס ברור של הממשלה, תהיה ליומיים-שלושה עמדה מיוחדת שתפקידה לקדם את בעלי הגרוטאות אל עבר מכון הגריטה, ואת העולם למקום עם אוויר נקי יותר.
אלא מה, בשעה 10.30 וחצי בבוקר המספר ששלפתי למקומי בתור היה 311, ועל הצג טופל מספר 64. הסתכלתי סביב, מחפשת את אותה עמדה מיוחדת שדמיינתי, ולא מוצאת. אט אט אני מבינה שיום החופש שלקחתי מהעבודה יתבזבז כולו על המתנה. התיישבתי בעודי חושבת על כתבות אחרונות שקראתי, המזהירות מירידה בפריון של העובד הישראלי.
לידי התיישבה אישה מבוגרת שדיברה בסלולרי. לאחר שניתקה סיפרה לי שהיא ובעלה התפצלו - היא ממתינה במשרד הרישוי, ובעלה במכון הגריטה. "הוא אומר ששם זה אפילו יותר גרוע. אין שם מספרים לתור וכולם נדחפים וצועקים", סיפרה, ואז הוסיפה, "אבל לי בכלל חבל על האוטו. 20 שנה הוא איתי".
פתאום נכנס לאולם קאובוי - אדם בעל חזות מרשימה, לבוש כובע, חגורה, חולצה משובצת, מגפיים. כל השואו פיקס. לא הצלחתי להסיט את המבט ממנו. בתגובה הוא הושיט לי יד ובו פתק, וסימן לי לקחת. זה היה פתק לתור ובו המספר 213. הסתכלתי נפעמת. הקאובוי הזה הציל לי שעתיים מהחיים לפחות. האישה שלידי ראתה ואמרה לי, "יש לך מזל, אני מספר 245 ואני פה כבר שעתיים".
הזמן עובר, העמדה המדומיינת אינה פועלת, וכך גם כל העמדות הרגילות. האדם התמים (כמוני) היה חושב שיהיה תגבור לקראת יום מיוחד שכזה, או שלפחות כל האשנבים יפעלו. אז חשב, אז מה? 3 מתוך 4 עמדות פועלות. שאר האנשים כבר מאבדים סבלנות, וצועקים על הפקידה להעביר מהר מספר שלא התייצב דקה לפני שקראו לו.
למי שהגיע שלא למטרת גריטה, האנשים בתור מייעצים לחזור ביום אחר. לפחות 10 אנשים מסבירים לעשרה אחרים מה זה גריטה. אדם נכנס עם אמו המבוגרת, ומנסה להבין איפה יש מודיעין. אזרחים שואלים אותו מה הוא צריך, ומכווינים אותו. אחרי חצי יום במשרד הרישוי הם כבר הבינו מה הולך לאן.
אנשים יוצאים ונכנסים, ולחשושים מתחילים להישמע באוויר. אל אזניי מגיעה שמועה שמי שלא יהיה באולם לפני אחת בצהריים, יסגרו לו את הדלת בפנים ולא יתנו לו להיכנס, וישחפש מי יגרוט לו את האוטו. אדם חדש נכנס ולוקח מספר - 457. על הצג - 120.
אני מתחילה להתייאש. גם הזמן שלי שווה כסף, ומדובר פה ביום חופש. אני עושה טלפונים לסוחרים שקונים רכבים לפירוק. אחד מציע 1,000 שקל, שני 1,300. שניהם יכולים לבוא תוך חצי שעה ולשלם במזומן. אני עדיין מתלבטת. לגרוטאה שלי אין ביטוח ותכננתי להשקיע 200 שקל בגרירה שלה למכון הגריטה. התקשרתי לשם - אם ההמתנה הזו תסתיים במכון הרישוי ניחא, אבל אם אחרי זה גם צריך ללכת לצעוק ולהידחף בתור אחר, אני אצטרך לוותר - אין לי כישורי ההישרדות האלה. "יש פה תור, שעתיים-שלוש בכיף תחכי כאן", אמרו לי במכון הגריטה.
זהו, פרשתי. מסע ההתשה של המדינה בדרך ל-3,000 שקל (עבור מכונית נוסעת, לא חינם) ניצח אותי. העברתי את שני התורות שברשותי הלאה והתקשרתי לגרר להודיע כי נכנעתי - האוטו לא יצטרך גרירה היום. "אז אני רוצה אותו. אבוא לראות אותו בערב, אל תמכרי לאף אחד!", אמר לי.
המסקנה - התמימות משתלמת, החלמאות לא כל כך.