מדי תקופה מתפרסמים נתונים חדשים על שיעורי ההשמנה באוכלוסייה, והגרף נע תמיד בכיוון אחד: כלפי מעלה. כפרטים, רבים מאיתנו מדלגים מדיאטה הרזיה אחת לשנייה, והקילוגרמים באים והולכים במטוטלת די פראית; כציבור, כך נראה, רובנו מתנפחים בלי הפסקה.
השבוע פורסמו (ב"ידיעות אחרונות") נתוני משרד הבריאות, שמבוססים על מדידות המשקל והגובה השנתיות שנערכות בבתי-הספר. 20% מהילדים בכיתה א' סובלים מעודף משקל, ועד כיתה ז' הנתון מטפס ל-30.4%. כל ילד רביעי בישראל סובל מעודף משקל - נתון שממקם אותנו בצמרת העולמית.
זה לא נעצר בילדים: מאז קום המדינה הוכפל כמעט פי חמישה (!) מספר הגברים הישראלים הסובלים מעודף משקל, ומספר הנשים זינק כמעט פי שישה (!).
כל הורה שמלווה את ילדיו לא זקוק לסטטיסטיקות הרשמיות: מבט מהיר מסביב מגלה כי ילד שפעם היה נחשב לשמנמן של הכיתה, מהווה היום את הממוצע, וכי יותר ויותר ילדים מתקרבים להגדרה האמריקאית 'אוביס' (obese, השמנת-יתר מסוכנת לבריאות).
עצוב לראות את הילדים האלה: לא בגלל הקשיים החברתיים בהווה (נדמה שככל שמספר הילדים השמנים גדל - כך הם מושכים פחות אש), אלא בשל מה שצופן להם העתיד. רובם המכריע (לפי המחקרים כ-80%) יהפכו למבוגרים שמנים; רובם יתמודדו מגיל צעיר עם מחלות לב, כלי דם וסוכרת שילוו אותם שנים ארוכות. הם יחיו על תרופות וחרדות. זו אינה נבואת זעם: זו סטטיסטיקה יבשה וכאובה.
במשרד הבריאות - כמו בממסד הבריאותי בעולם - מודעים לחומרת הבעיה. המשרד השיק את "התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים", ומנסה לנקוט שורה של צעדים רגולטוריים, כמו רפורמה בסימונים על אריזות מזון, הגבלות על פרסומות לג'אנק פוד המיועדות לילדים ועוד.
הפעולות הללו מתאפיינות ברצון טוב, אבל הן טיפה בים. אין להן סיכוי מול הפרסומות ששוטפות את המוח ומול הפיתויים רבי-העוצמה הטמונים באריזה מרשרשת ונוצצת של חטיף מלוח/מתוק/שמנוני מדי, שמתנפל על חושיו של הילד והופך אותו ללקוח שבוי. במקרה הטוב, משרד הבריאות יצליח להאט את קצב התפשטות המגפה. על חיסולה אין טעם לדבר.
כל זאת, אלא אם היחס למזון יעבור שינוי פרדיגמה יסודי, ונתחיל להתייחס אל מזון גרוע כאל איום אמיתי על שלום הציבור. יש לזה תקדים: כדי לעצור את מגפת ההשמנה, צריך להחיל על תעשיית המזון הגרוע יחס דומה לזה שמקבלת ב-20 השנה האחרונות תעשיית הסיגריות. זה עבד לא רע עם הסיגריות: העישון בישראל ירד בשני העשורים האחרונים, ואיתו כמה סוגי סרטן שנגזרים מעישון.
אם החוק אוסר על מכירת סיגריות לקטינים מתחת לגיל 18, אין סיבה שהוא לא יגביל שיווק מזון מזיק לילדים; אם החוק מחייב רישום של אזהרה בולטת על כל חפיסת סיגריות, אין סיבה שזה יהיה שונה לגבי חטיפי ג'אנק למיניהם.
זה נשמע קיצוני, אבל המציאות הבריאותית קיצונית יותר. נכון, זה לא פשוט: כדי להטיל מגבלות על מוצרי מזון צריך להתחיל מסיווג של מה טוב ומה רע. זה לא קל, אבל זה אפשרי.
והכי חשוב: לא להתרגש מזעקות-שבר על פגיעה ב"חופש הבחירה". בחירה חופשית יש (נניח) למבוגרים. לילדים קטנים שדוחפים להם שקיות חטיפים ליד, אין בחירה חופשית. מגיל פעוט הם מתרגלים לעודף סוכר, שומן ומלח, ולתוספים שפועלים על בלוטות הטעם והריח כמעט כמו סם ממכר.
אחרי שמרגילים אותם לרעות האלה, אין סיכוי שהם יהיו מסוגלים לאכול סתם אוכל טרי ובריא. זה אולי שוק חופשי - אבל אין בו רצון חופשי. וזה המקום שבו המדינה צריכה להתערב ולעזור להורים לשמור על הילדים - כי רוב ההורים מזמן הניפו דגל לבן.
* הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל.