30 שנה זה הרבה זמן. המון.
לפני 30 שנה, בשנת 1983, היה לנו רק ערוץ אחד בטלוויזיה. הטלפון בבית היה טלפון חוגה של בזק. בשביל לצחצח שיניים עם משחת שיניים של קולגייט, מישהו היה צריך לנסוע לאמריקה וגם לחזור ממנה.
לפני 30 שנה האינפלציה הייתה 191%, משבר מניות הבנקים פרץ, הבורסה נסגרה, והדולר פוחת ב-30%. איש עם חזון בשם יצחק דוידוב החליט להפוך סטנסיל של שערי מניות בן 4 עמודים שאותו הפיץ למשקיעים בבורסה הישראלית, לעיתון ערב כלכלי. היומון הכלכלי הראשון בישראל.
הגיליון הראשון נפתח במילים האלה: "בעקבות סגירת הבורסה לתקופה ארוכה, כאשר עדיין אין כל ידיעה מתי היא תיפתח, החל להתפתח שוק חדש של מסחר במניות בנקים, כאשר המסחר נעשה שלא בין כותלי הבורסה...". על הכתבה הראשונה בגיליון הראשון חתום "כתבנו הפיננסי".
בשוליים השמאליים התחתונים מופיעה מודעה: "עכשיו הזמן לקנות נדל"ן. קנה וילה בנופים. תשלום במניות בנקים לפי ערכן ביום 6.10.83".
לפני 30 שנה, חיים בר און, גבר בן כ-40, סוציאליסט משיכון עובדים בתל-אביב, מזרחן יוצא שב"כ, המו"ל של המגזין "מוניטין", אבא שלי, נסע עם עדנה, אמי, במכונית בדרך מגבעתיים לפתח-תקווה והסתכל בעניין רב במודעות הרבות, שפוזרו בכל מכווני התנועה בכבישים ובישרו על הופעת העיתון הכלכלי הראשון בישראל. כמה כסף הם שופכים על העיתון הזה, מלמל לעצמו.
הוא צדק. העיתון נקלע לקשיים כמעט מיד, ובשנה האורווליאנית 1984 אבא שלי רכש אותו, יחד עם מיקי אלבין, שותפו עוד מימי עיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון".
העיתון הקטן, עם 4,000 מינויים על הנייר ו-2,000 בפועל, כמקובל בדיווחי מספרי המינויים בעיתונות הישראלית הדייקנית, נראה אז כמוצר תימהוני לגמרי. מי צריך יומון כלכלי במשק סוציאליסטי קטן, היפר אינפלציוני וריכוזי, שעיקרו בבעלות ממשלתית?
באותם ימים של הפיכת העיתון הכלכלי השולי למשהו לגמרי אחר, החלו תהליכי עומק אדירים במשק העולמי בכלל והישראלי בפרט.
אחרי שנים של סגירות ופרוטקציוניזם, תוכנית החשיפה פתחה את המשק הישראלי לעולם ושינתה אותו באופן מהותי. באותה שנה, דוד עזריאלי שילב קנייה עם חניה, המציא את המילה "קניון" ופתח את קניון איילון ברמת-גן, ועולם הצריכה הישראלית החל בתהליך שינוי עמוק מאוד.
סניף מקדונלד'ס הראשון בישראל, סמל הגלובליזציה, נפתח באותו קניון 10 שנים לאחר מכן. השינויים שיהפכו את הכלכלה והצרכנות הישראליות על ראשן החלו, גם אם משמעותם לא נחזתה.
תהליך עומק אדיר החל אז גם בעיתונות ובתקשורת. בשנת 1984, השנה שבה אבא שלי החליט להיכנס לעיתונות היומית, הושק פרוטוקול TCP/IP, אשר נחשב לתחילת האינטרנט, והושקה מצלמת הווידיאו הביתית הראשונה. שנתיים אחר-כך פלאפון הציעה לראשונה שירות סלולרי בישראל. כל מה שנראה יציב בעולם העיתונות עד אותו הרגע, החל אז להתמוסס באוויר.
כלכלה חופשית
השינויים לא נחזו, אבל התהליכים שיביאו אליהם, כבר החלו. בתוך עולם של כלכלה ומשק משתנים מצד אחד, ושל עיתונות ותקשורת משתנים מצד שני, גיששו את דרכם אבא שלי ו"גלובס". בן-כלאיים לוקאלי. עם צבע של דג סלמון דהוי שדומה ל-FINANCIAL TIMESהאנגלי והאיורים המופלאים של גיל ג'יבלי שדומים ל-WALL STREET JOURNAL האמריקאי. עם שם מוזר, ג'יבריש עם ניחוח של חו"ל, שאבא שלי התרגז נוראות כשמישהו העז לקרוא לו בחיבה או בלעג "קלופס".
עד 1998, שנת פטירתו, הוא ליווה את "גלובס" בהרבה אהבה ותשוקה אמתית. לעיתונות באשר היא. לתפקיד שלה בחשיפת מידע, בהנגשתו לקהלים, בשמירה על הדמוקרטיה. לעיתונות כמוצר ציבורי. לפיתוח השיח הכלכלי, גם כשזה לא תאם את תפיסת עולמו מבית אבא, אחדות העבודה.
הוא הספיק להגדיל את תפוצת העיתון בעשרות אלפי מינויים, לברוא מוספים על גבי מוספים - מ"ליידי גלובס" ועד "G" - לחלק טלוויזיות במסעות פרסום מהפכניים לזמנם, ולהקים את ועידת ישראל לעסקים, את אתר האינטרנט הכלכלי הראשון בישראל ואת ארכיון העיתונות הדיגיטלי הראשון בישראל.
הוא נפטר ולא היה עוד לראות: את דעיכת העיתונות, את עמלות היתר שגבו משרדי הפרסום ושהורידו את רווחיות העיתונים אל הברכיים, את פריחתם של גוגל ופייסבוק על חשבון כל גופי המדיה בעולם, את גמגומי הסגירה של "מעריב", או את היום שבו פמפלט יח"צ פוליטי חינמוני עבר את התפוצה של "העיתון של המדינה".
הוא גם לא הספיק לראות את מקצוע העיתונות נשחק אל תוך כיסוי אינטרנטי אינטנסיבי צעקני ושוחק של 24/7, שנועד לרצות ציבור בהפרעת קשב, המעדיף זמינות על מהות ומקדש חינם על פני איכות, ובכך הופך במו ידיו את כלב השמירה שלו לחתלתול בשירות משרדי הפרסום והיח"צ, בעלי ההון והפוליטיקאים.
והוא לא הספיק לראות את הפיכת שפת הכלכלה לשפה המדוברת והמשפיעה ביותר בעולם. את העיתון הכלכלי WALL STREET JOURNAL הופך לעיתון הנפוץ בעולם, בפער של יותר מ-40% מהבא אחריו, העיתון הכללי USA Today; לא את פתיחת שני יומונים ישראליים כלכליים חדשים, מבית "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", אשר הפכו את ישראל לאחת המדינות המצטיינות בדירוג של מספר עמודי העיתונות הכלכלית היומית לנפש, וגם לא את הסגידה שאנו רוחשים, תכופות על גבי ואף בגלל העיתונות עצמה, לאלה בינינו שהצליחו לגרוף לחיקם הכי הרבה מטבעות משולחן ההימורים הכלכלי.
ובתוך כל זה הוא גם לא ראה את "גלובס" הוורדרד הקטן נאבק ושורד את קרבות קיומו בהתמדה ובאומץ, גם אם במחירים כבדים. היומון העצמאי היחיד שקם לאחר קום המדינה ויוצא לאור כבר 30 שנה.
והוא גם לא יראה את השלב הבא של העיתונות ושל הכלכלה. יהיה זה השלב שאחרי ההתפכחות, שאולי מחכה לנו ממש עוד רגע, מעבר לפינה. במדיה אחרת, בצורה שונה, תשוב העיתונות להיות מה שהיה כל-כך יקר לאבא שלי: כלב שמירה עצמאי, מנגיש מידע ומקדש דמוקרטיה. ואולי אז גם הכלכלה תחזור להיות כלי בשירות כל אזרחיה, ולא רק בשירות עשיריה. אותי לימדו שעיתונות כערך, כמו שאבא שלי טיפח, כמו שצריכה להיות, היא תנאי שאי-אפשר בלעדיו.
* הכותבת היא בתו של מו"ל "גלובס" חיים בר און ז"ל.
