אחיו של הרוצח דניאל מעוז, שהורשע ברצח שני הוריו, נאבקים נגד האפשרות שניתנה לו להעניק מתאו בכלא ראיון לערוץ 10. בפוסט שפירסמו בדף הפייסבוק שלהם כתבו האחים כי הופתעו לגלות שבית המשפט אישר לאחיהם להתראיין, "באמתלה של חופש הביטוי ושימור זכויות יסוד".
הם קבלו על כך שלא היו שותפים להליך שבו אישר בית המשפט את הראיון, מנו את מספר הפעמים שסנגוריו התראיינו לתקשורת במהלך המשפט, טענו כי "בית המשפט התעלם מקיומנו ומהסבל הנורא שעברנו כתוצאה מהתנהלותו של הרוצח", וחתמו: "כנראה, במדינת ישראל זכויותיו של רוצח מורשע ברצח כפול עולות על זכויות הנפגעים לפרטיות, לכבוד ולשקט נפשי".
קשה לבוא בטענות על קריאתם האנושית של האחים, ילדיהם של קורבנות הרצח, המשמיעים את זעקת הכאב של נפשם הפצועה. אבל חשוב שלא לבלבל בין הקריאה הזו, הבאה כנגד שיקולי "רייטינג על חשבון אנושיות" - לבין האיזון המשפטי הראוי שבין חופש הביטוי של הפרט, כל פרט, לבין שיקולים אחרים, כגון הזכות לפרטיות או תקינות ההליך המשפטי.
בשיקול קר וענייני, לקורבנות העבירה אין זכות וטו על חופש הביטוי של הנאשם או מבצע העבירה, אף שהדבר אינו תורם לשלוות נפשם.
"חופש הביטוי משתרע על דעות מקובלות ועל דעות חריגות", כתב בעבר השופט אהרן ברק, "על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות". לעיקרון חופש הביטוי אין משמעות רבה, אם מחילים אותו רק על דברי נימוסים ותרבות. דווקא הדברים שהרוצח יטען בראיון, העלולים להיות מקוממים, שקריים ומתסיסים, הם אלה הזקוקים להגנה החוקתית שלה זוכה עיקרון חופש הביטוי, למגינת לבם של בני משפחת הקורבנות.
זכותו של אסיר, גם אסיר, מי שהורשע בדין בביצוע עבירה פלילית ונשללה חירותו הפיזית, להמשיך ולהשמיע את דבריו בשם חופש הביטוי הנתון לכל אדם, הוכרה זה מכבר בדין. השמת אדם במאסר לאחר הרשעתו בדין איננה מהווה שלילה של כלל חירויותיו וזכויותיו כאזרח וכאדם.
מתן זכות ביטוי לאסיר, פירושה הכרה בכך שהוא ימשיך לטעון לחפותו וידחה את הכרעת בית המשפט בעניינו. כך בעניינו של רוצח כדניאל מעוז, וכך בעניינו של אנס כמשה קצב.
החברה בכללותה חייבת להכיר בהכרעתו של בית משפט (בכפוף לביקורת עניינית על העבודה השיפוטית, מתוך הכרה בכך שגם שופטים עלולים לטעות, כפי שמגלות לעתים ערכאות ערעור), אך זכותו של נאשם להמשיך לטעון לחפותו עד קץ הימים.
השאלה אם על השיח הציבורי להמשיך ולהדהד טענות בדבר חפותו של עבריין שהורשע בדין, כל עוד הוא ממשיך להשמיע אותן, זו כבר שאלה אחרת לגמרי מזו שהעלו אחיו של הרוצח מעוז.
גורם בקרה על מערכת אכיפת חוק
השאלה הזו נוגעת בליבת תפקידה של התקשורת כיוצרת וכמשקפת שיח ציבורי בכלל, ובתפקידה בסיקור עבודת בתי המשפט בפרט. נוכח השילוב שבין תפקיד העיתונות ככזו המביאה את דברם של בתי המשפט אל הציבור מחד גיסא, לבין תפקידה כשומר-סף וגורם בקרה על מערכת אכיפת חוק מאידך גיסא, מן הראוי ליצור אמנה חדשה בין הרשות השופטת לבין העיתונות.
אמנה שבבסיסה הכרה דו-סטרית: המערכת המשפטית תחדל מלעשות שימוש בכוחה כדי להגביל את עבודת התקשורת, כפי שהיא עושה כיום בצווי איסור פרסום, בסגירת דלתיים ובהטלת מגבלות אחרות, רשמיות-למחצה; ואילו העיתונות, מצידה, תכיר בכך שלא כל מה שמותר בפרסום - הוא גם ראוי בפרסום. שעם הזזת הרף המפריד בין המותר לאסור בפרסום מבחינה משפטית, עולה חשיבותו של רף חלופי, המפריד בין המותר לאסור מבחינה מוסרית.
אפשר שבתי המשפט כבר מתחילים להפנים את חלקם בעסקה. ביום חמישי (2.1.14) שודר בתוכנית "עובדה" תחקיר נוסף בפרשת הנאשם ברצח נשותיו, שמעון קופר. אותו תחקיר, ששידורו המתוכנן נמנע לפני חודשים אחדים, בשל פניית קופר לבית המשפט בדרישה לצו מניעה נוכח עבירת סוביודיצה - שהתקבלה בבית המשפט המחוזי ונדחתה לבסוף בעליון.
גם בסיבוב הנוכחי ביקש קופר למנוע ברגע האחרון את השידור. אולם נוכח עמדת השופטים, שהובילה למחיקת הבקשה, נראה כי בתי המשפט מתחילים להפנים את הגישה הראויה ולא להגביל את עבודת התקשורת.