לכל איש יש שם. ופנים. וכיתוב מתחת לתמונה. גם אם הוא מבקש מקלט מדרום-סודן או פליט מאריתריאה. הוא כבר לא שקוף. הוא אינו פוחד. ואי אפשר להתעלם ממנו. לא עוד.
בליל שבת, אחרי הארוחה המשפחתית, לפני היציאה לבילוי, נאלצה החברה הישראלית להסתגל למציאות חדשה. ב"אולפן שישי", מדורת השבט של ערוץ 2, לב הקונצנזוס הטלוויזיוני, התראיין אחד ממנהיגי מחאת המהגרים, מטוסים עלי, ושטח את טענותיו בקול רך ובעברית מצוינת, ולא נבהל אפילו מהכתב הוותיק רוני דניאל, שהביט לו בלבן של העיניים ואולי גם בלבן של הז'קט.
ערוצי הטלוויזיה האחרים, 1 ו-10, פתחו אף הם את יומניהם עם האנשים ההם, שהישראלי הממוצע פוחד, סולד, נרתע מהם, או דורש שרק ייעלמו לו מהעיניים. הפעם הוא יכול היה, לשם שינוי, להקשיב להם. להשכיל, להתוודע, להכיר ולהפנים.
השבוע שעבר היה שבוע יוצא דופן, אפילו מכונן, שבו הפליטים מאפריקה עשו לכולנו בית-ספר לתקשורת, לדוברות וליחסי-ציבור. הוא החל בשביתה כללית שהכריזו, נמשך בהפגנות המונים מאורגנות להפליא, והסתיים במסיבות-עיתונאים מתוכננות ובראיונות רהוטים בלב הפריים-טיים.
הפליטים מכירים אותנו מצוין. הם הרי חיים בינינו. הם חלק מאיתנו. הם השתלבו כאן. הם עובדים פה. הם יודעים מי אנחנו, מה מדאיג אותנו, ואיך צריך לדבר אלינו. באיפוק. בנינוחות. בסובלנות. ללא התלהמות. ובלי איומים.
הם לא אפשרו לנו למצוא תירוץ כדי לעצור אותם, או לעלוב בהם, או לגרש אותם מעלינו. הם הבהירו לנו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם כאן ואין להם כוונה לעזוב בעתיד הקרוב.
החברה הישראלית הרב-תרבותית, שלוקה בגזענות, טובעת באפליה, מתקשה להתקרב לשונה ולזר, ולא טורחת להבין את המהגר והאחר, זכתה השבוע להביט במראה. לפגוש את עצמה. להאזין לשקרים שסיפרה לעצמה ולהרגיש את הפחדים שהוחדרו למוחה.
באדיבותם של מנהיגיה חסרי האונים, שלא ידעו איך לאכול את מה שבישלו. מול השקט, הסדר, הביטחון והאנושיות של מנהיגי המחאה השחורה, בלטו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הפנים גדעון סער, וסגן השר אופיר אקוניס, במלוא עליבותם התקשורתית והמוסרית.
מה הם לא אמרו. איך הם לא איימו. באילו מלים נפוחות הם לא השתמשו. וזה לא עזר להם. העם לא קנה את מופעי האימה שלהם. כלי התקשורת התחילו להביא קולות אחרים ומראות שונים. במאבק על דעת-הקהל זכו המוכים והמנודים בנקודות חשובות. נכון, הם עדיין לא ניצחו. הדרך עוד ארוכה ומתפתלת. אבל אפשר כבר לראות את האור בקצה המנהרה.
פנייה אל הלבבות שלנו
כך קורה השינוי. כך מתחוללת מהפכה. בשקט. בכאב. בענייניות. בשימוש בנתונים מספריים. בבחירת נימוקים משכנעים. בפנייה כנה אל הרגש. אל הלבבות שלנו. כדי לחשוף את הבושה שאותה הדחקנו אל מול מראות ציד-אדם בדרום תל-אביב, הדיווחים על האלימות הבלתי נתפסת כלפי אזרחים ותיעוד האכזריות מול נשים וילדים. בסופו של יום, אנחנו יהודים. וכיהודים, אנחנו מוצאים את עצמנו נבוכים. אחרי הכול, קשה לנו להסביר לעצמנו איך הידרדרנו.
מנהיגי הפליטים הנבונים אינם סונטים בנו. ולא מגדפים אותנו. הם בסך-הכול מבקשים עזרה. הם מושיטים לנו יד. הם, באופן פרדוקסלי, עם לא מעט אירוניה, חבל ההצלה שלנו. אם נדע כיצד לפתור את הבעיה שאי אפשר להכחיש עוד, נצליח לרפא ולו במעט את מחלת הגזענות שפשתה בנו ומאיימת לחסל אותנו מבפנים. כל שעלינו לעשות הוא לוותר על הפחד, להביט להם, לפליטים, בעיניים ולהסכים לקבל אותם אלינו, לתוכנו, הישראלים.