לפני לא מעט שנים, כשהייתי רכז חברתי ומחנך בתיכון קיבוצי, רציתי לשנות את נקודת ההתייחסות של תלמידי בית הספר ליום השואה ולזיכרון השואה, באמצעות הקדשת היום לדורות השני והשלישי.
זה היה בשנת 1992. במהלך הטקס, סיפר אבי את זיכרונותיו, ואחריו, דיברתי גם אני, דור שני . חשבתי אז, כפי שאני חושב גם היום, שלא ניתן יהיה להבין לעולם מה עברו הורי ושאר ניצולי השואה ובנוסף, ברור לי שיש מקום רב לעיסוק במשמעויותיה של השואה ובלקחיה. בעיני, עם שעבר סבל כה רב חייב להיות רגיש לסבלם של אחרים ואף לקחת חלק פעיל במניעת עוולות שנעשות ליחידים, לקבוצות ולעמים אחרים.
כדוגמא לדברי, עשיתי שימוש אז, בהתנהלות של המדינה בשטחים. לא רמזתי שיש קשר בין התנהגותם של חיילי צה"ל בשטחים להתנהגותם של הנאצים כלפי היהודים, אמרתי רק שאנחנו חייבים להיות רגישים לסבלה של האוכלוסייה הפלשתינית בשטחים. העובדה שהדברים נאמרו ביום הזיכרון לשואה, זעזעה את אבא שלי. לא פחות.
באותו היום ניהלנו אבי ואני שיחות נוקבות על השואה ולקחיה. לא היו הסכמות בנינו, אולי, הבנה, אולי. הטענה העיקרית שלי שהפריעה ועדיין מפריעה לאבי, הינה שלמרות (ואולי בגלל) שלא ניתן להבין את שעבר עליו, השואה, באופן כללי, אינה נחלתם הבלעדית של ניצוליה.
היא אינה נחלתם הבלעדית לא בגלל שאין מקום לסבלם, לדעתם ולזיכרונותיהם, נהפוך הוא, לא ניתן ללמוד ולזכור את השואה ללא הניצולים ועדויותיהם. אבל גם לנו, בני הדור השני והשלישי, אלו שימשיכו לשאת את נטל הזיכרון יש אמירה ועמדה שצריכה להישמע. בדיוק מהסיבה הזו מעצבן אותי החוק ההזוי: ל"איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים", של הכנסת המנותקת הנוכחית.
כשם שמסריה של יצירת אומנות הופכים לנחלת הכלל אחרי שהאומן מסיים את מלאכתו, ולא תמיד יש קשר בין הרקע והמסרים שביקש להעביר לבין מה שנקלט בעיני המתבונן - כך גם בכל מה שקשור לזיכרון השואה ולקחיה.
השואה שלי, בדומה לשואה של אבי, היא כואבת וחיה, אך בשונה ממנו, ניתן לגעת בה והיא גם מלאת דימויים ומילים. מילים שמותר להגיד ודימויים שמותר ליצור על בסיסם - כולל הומור וקללות. כן, קללות. אני לא מעודד, חלילה, קללות ובעיני השימוש במילה נאצי כלפי כל אדם, שאינו נאצי בעצמו, פוגע בניצולים וגורם זילות לסבלם, אבל חברי כנסת נכבדים, זו לא רק השואה שלכם.
עדיף בעיני עיסוק במשמעות הכינוי "נאצי" כלפי חייל, שוטר, ימני, חרדי, שמאלני או כל אדם אחר, מאשר להשאיר את זיכרון השואה ואת הנאצים, בספרי ההיסטוריה, או באקדמיה.
הוצאת המילה "נאצי", אל מחוץ לחוק, אינה מהווה רק פגיעה בחופש הביטוי, שעליה דובר רבות, בעיני, זו פגיעה אמיתית בזיכרון השואה ובאפשרות הפתוחה והחופשית לעסוק בנושא זה.
אני מקווה שחוק המטופש הזה לא ישרוד את הקריאות הבאות ולא יכנס לספר החוקים של המדינה ושהעיסוק בו יתרום לשיח החי והנושם בשואה ובלקחיה.